היא ראתה בנייר כלי לחינוך ולשלום; הוא ראה בו שפה אמנותית חדשה. החיבור הייחודי בין חלוצת האוריגמי הישראלי מירי גולן למאסטר הבריטי שובר המוסכמות פול ג'קסון קיפל בתוכו עולם ומלואו: אהבה, עלייה לארץ, ומיזמים משותפים שמשפיעים על חייהם של אלפים – מכיתות לימוד ועד למוזיאונים בינלאומיים ולווינים בחלל. זהו סיפור על איך שני נתיבים נפרדים התאחדו ליצירת מופת אחת, המורכבת מאין-ספור קיפולים של תשוקה וחזון
כתיבה וצילום – איתן אלחדז ברק
באולם שקט בדיזנגוף סנטר, רחש עדין של נייר ממלא את האוויר. עשרות זוגות ידיים, צעירות ומבוגרות, נעות בריכוז, הופכות דפים צבעוניים פשוטים ליצירות תלת-ממדיות מורכבות. על המלאכה הזו מנצחים בשקט ובכישרון מירי גולן ופול ג'קסון, זוג בחיים וביצירה, והכוח המניע מאחורי מהפכת האוריגמי בישראל. זהו סיפור על שני עולמות שנפגשו, על אמנות עתיקה שקיבלה חיים חדשים ועל אהבה יוצאת דופן, שקופלה בקפידה בין הקמטים.
בפינת החדר יושבת תהל שולמן, נערה בת 18 עם עיניים בורקות. לפניה ניצב צבא שלם של יצירות אוריגמי: חתולים, ינשוף ואפילו עוף חול מרהיב. "אני עושה אוריגמי כבר 11 שנים," היא מספרת. "כשהגעתי למסגרות כמו צבא, השגתי את הציונים הכי גבוהים במבחני חשיבה. כשהייתי צריכה לשבת לבד ולחשוב איך אני פותרת הוראות קיפול, זה בנה לי מיומנות שעזרה לי להתמודד עם דברים קשים יותר בחיים". סיפורה של תהל, שהפכה לבת טיפוחיה של גולן וצברה ביטחון וכישורים דרך האמנות, הוא תמצית מפעל חייהם של מירי ופול: היכולת לקחת דף נייר ולהפוך אותו לא רק לצורה, אלא גם לכלי רב עוצמה לשינוי.
הניצוץ הראשון: שני מסלולים, תשוקה אחת
מסעה של מירי גולן אל עולם קיפולי הנייר החל, כמו אצל רבים, בילדות. "הייתי בת שש," היא נזכרת, "הטלוויזיה הייתה בשחור-לבן, וראיתי יפנית שמקפלת עגור. לקחתי נייר וקיפלתי, עוד לא ידעתי מה זה. קראתי לזה 'לשחק בנייר'". אותו משחק ילדות תמים הפך לתשוקה שליוותה אותה כל חייה. לאחר שלמדה חינוך, נסעה ליפן כדי ללמוד את רזי האמנות ממקורה, וכששבה לישראל ב-1992, החליטה לחבר בין שתי אהבותיה.
ההתחלה לא הייתה קלה. "כתבתי את התוכנית הראשונה שלי," היא מספרת, "ומנהלת בית הספר אמרה לי: 'לכי, תעשי את זה במתנ"ס, זה לא מתאים לבית הספר'". אך מירי לא ויתרה. היא ראתה באוריגמי "כלי למידה חשוב", וב-1993 ייסדה את המרכז הישראלי לאוריגמי, חזון שהפך למפעל חיים של ממש.
במקביל, מעבר לים, באנגליה, פול ג'קסון כבר היה כוח מהפכני בעולם הנייר. הוא לא ראה בקיפול רק שחזור של דגמים קיימים, אלא שפה אמנותית חדשה. "ראיתי שאני יכול לעשות משהו שמדבר לאנשים באופן ישיר," הוא מסביר. "אם אתה מראה למישהו יצירה של פיקאסו, הוא אולי יגיד: 'אני לא מבין בזה'. אבל כשאתה מראה לו יצירת אוריגמי, יש לו מיד דעה. הוא מתחבר לזה". עבורו, הקסם טמון בתהליך הטרנספורמציה. "זה תהליך של מעבר מדבר אחד לדבר אחר, ולדבר אחר, עד שאתה מוצא משהו מעניין בסוף," הוא אומר. "יש את הניצוץ הזה שנדלק בעיניים של אנשים. אני חושב שיש שני רגעים קסומים: הראשון הוא ההבנה, 'היי, אני עשיתי את זה'. והשני הוא לראות איך דף שטוח הופך למשהו אחר לגמרי. זה נס קטן".
נמר של נייר: אמנות הקיפול על פי פול ג'קסון
מעמדו של פול כאחד מגדולי אמני הנייר בעולם לא נבנה על יצירת דגמים מורכבים, אלא על פריצת גבולות המדיום. בשנות ה-80, הוא הדהים את עולם האוריגמי המסורתי עם יצירות קונספטואליות. המפורסמת שבהן, "One Crease" (קפל אחד) מ-1985, הייתה בדיוק מה ששמה מרמז: דף נייר עם קפל אחד בודד. הייתה זו הצהרה מהפכנית שקראה תיגר על הנהירה אחר המורכבות, והדגישה את הרעיון והמינימליזם כערכים אמנותיים עליונים.
משם, הוא המשיך לחקור צורות אורגניות ומופשטות, והיה לאמן האוריגמי הראשון שיצירותיו הוצגו בגלריות לאמנות עכשווית. עבודותיו כמו "He Said… She Said" מציגות דיאלוג בין שתי צורות מעוקלות, מינימליסטיות ורבות הבעה, שנוצרו מקיפולים מעטים וחכמים. ביצירות גיאומטריות כמו "Eight Squares", הוא בוחן את יחסי הגומלין בין אור, צל וסימטריה, ויוצר אשליות של עומק ותנועה. בעבודותיו המאוחרות יותר, כמו "Digital Hands", הוא אף שובר את טוהר הנייר, ומשלב הדפסות דיגיטליות אותן הוא מקפל ושוזר לכדי פסיפס מורכב, המטשטש את הגבול בין דו-ממד לתלת-ממד, בין צילום לפיסול.
כששני עולמות מתקפלים לאחד
בשנת 2000, בכנס אוריגמי בגרמניה, שני המסלולים הללו הצטלבו. "פתאום גילינו שיש לנו עולם משותף," מספרת מירי. "בעולם האוריגמי יש כאלה שרוצים ליצור את הדינוזאור הכי מסובך, ושנינו בכלל לא היינו בעניין הזה. שנינו באנו ממקום של הוראה ושל שימוש באוריגמי כאמנות וככלי".
החיבור היה מיידי. "אני חושבת שזה פשוט היה 'meant to be'," היא אומרת. "הכוכבים הסתדרו. זה קרה נורא מהר; חמישה חודשים אחרי שנפגשנו, התחתנו". חתונתם, באופן טבעי, הייתה כולה בסימן האהבה המשותפת: ההזמנות קופלו, ועל עוגת החתונה התנוססו עגורי נייר.
פול, אמן בעל שם עולמי, החליט לעלות לישראל. הוא זיהה את הייחודיות של פועלה של מירי. "הוא ראה מה אנחנו עושים פה עם בתי הספר," היא מסבירה, "ואמר: 'את העבודה שלי אני יכול לעשות מכל מקום, אבל את מה שאת עושה בארץ אי אפשר לעשות מכל מקום'". עם הגעתו ארצה, התקבל מיד כמרצה בכיר במכללת שנקר.
קיפולי נייר חוצי גבולות: שלום, חינוך וחברה
עבור מירי, העגור המקופל תמיד היה יותר מסתם יצירה יפה – הוא היה סמל. "ביפן העגור מסמל אריכות ימים, בריאות ושלום," היא מסבירה. סמל זה הנחה אותה בפעילותה למען שלום וקירוב לבבות. בשנת 2000, כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בארץ, היא ארגנה מחווה מרגשת. "יחד עם ילד מוסלמי, נוצרי ויהודי, הענקנו לו אלפיים עגורים. אותו דבר עשיתי עבור הדלאי לאמה כשביקר בארץ".
אך עם השנים, כשהמציאות הפוליטית נעשתה מורכבת יותר, גם אמנותה שינתה את פניה. "ראיתי שהמצב לא משתנה," היא מספרת בכאב, "והתחלתי לקפל אלף עגורים מנייר תנ"ך לבן. ביפן, לבן הוא צבע של אבל. שלחתי את היצירה לדנמרק, שם היא הוצגה בתערוכה במשך שנה".
האמונה בכוחה של האמנות לחצות גבולות הובילה את מירי לפרויקטים נועזים עוד לפני כן. "לפני האינתיפאדה השנייה, הייתי נוסעת לרמאללה פעם בשבוע ולימדתי סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת ביר זית להיות מורים לאוריגמי," היא נזכרת. "וזה היה מדהים, כי אחרי שפרצה האינתיפאדה, במקום לזרוק אבנים, הם ישבו בכפרים ולימדו את הילדים אוריגמי". באחד המקרים, כשנשארה לבדה במחנה הפליטים בלאטה, היו אלה הצעירים המקומיים שהגנו עליה. "הם תפסו את הנזיר היפני שעזב אותי שם," היא מספרת, "וגררו אותו חזרה ואמרו לו: 'איך אתה משאיר אותה פה לבד? אתה מסכן לה את החיים'. הם שמרו עליי".
יצירתה של מירי גולן, המציגה את הדיאלוג המורכב בין הטקסט המקודש לפרשנות האנושית. הדמויות הבוקעות מהספרים מסמלות את הסיפורים והחיים שנוצרים מהמילים.
מאמנות ועד חלל: הגבולות הנמתחים של הנייר
בעוד מירי מתמקדת בחינוך ובשינוי חברתי, פול ממשיך למתוח את גבולות האמנות והעיצוב. ספרו, "טכניקות קיפול למעצבים", הפך ל"תנ"ך של המעצבים" ותורגם ל-11 שפות. הוא מייעץ לחברות ענק כמו נייקי ודיסני, וטכניקות הקיפול שלו משפיעות על תעשיות החל מאופנה ואדריכלות וכלה בתעופה וחלל.
יחד, פיתחו מירי ופול את "אוריגמטריה", תוכנית מהפכנית המלמדת גיאומטריה באמצעות קיפולי נייר, אשר הוכחה מחקרית כמשפרת הישגים באופן דרמטי. אך מעבר להישגים, התוכנית מעניקה כוח. "תאר לך ילד שנכשל כל הזמן, ופתאום הוא הופך לכוכב של הכיתה. זה מעצים אותם," אומרת מירי.
החיבור בין קיפול למדע הדוק מאי פעם. "אתה יודע שה-DNA מקופל?" היא שואלת. "מסתמים מלאכותיים ללב פותחו עם אנשי אוריגמי. פול עבד עם התעשייה האווירית על צלחת לוויין מתקפלת שעולה לחלל ונפתחת שם".
במקביל, יצירות האמנות שלהם זוכות להכרה בינלאומית. עבודותיה של מירי, כמו סדרת "ספרי הקודש", נוגעות בנושאים של זהות, דת ופרשנות. באחת היצירות, דמויות נייר זעירות יוצאות מדפיהם של ספר תורה וקוראן. "מה שהיצירה מנסה להגיד," היא מסבירה, "זה מה בעצם התורה והקוראן אומרים, ומה אנחנו מפרשים". היצירה הוצגה ב-14 מוזיאונים ברחבי ארה"ב והפכה לסמל של הדיאלוג המורכב שהיא מבקשת ליצור.
הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר…
סיפורם של מירי גולן ופול ג'קסון הוא סיפור על כוחה של התשוקה לשנות מסלולי חיים, ועל כוחו של דף נייר פשוט לשנות את העולם. הם לקחו אמנות עתיקה והפיחו בה רוח חדשה – רוח של חינוך, של ריפוי, של חדשנות ושל יצירה החוצה תרבויות. מהקיפול הראשון של ילדה בת שש מול טלוויזיה בשחור-לבן, ועד לאולמות של מוזיאונים יוקרתיים וחדרי ישיבות של תאגידי ענק, הם הוכיחו שעם מספיק אהבה, דמיון וסבלנות, אפשר לקפל את המציאות וליצור ממנה משהו חדש ויפהפה. "אני לא 'גורו'," מסכם פול בפשטות. "אני פשוט אוהב את מה שאני עושה, ואני חושב שאנשים מרגישים את זה. הנס הוא לא אני, הנס הוא במדיום עצמו".
