50 אמני גרפיטי מהמובילים בישראל הפכו בניין שמיועד להריסה בפ"ת לתערוכת 'פופ ארט' גרפיטי שעוסקת בצמיחה ותקווה על רקע ימי המלחמה. האמנית RAI נקלעה לפיגוע ירי בדיזינגוף לפני שנה וחצי כאשר ישבה לשתות בירה. בעקבות הטראומה היא עזבה את עבודתה בהיי טק והחלה לצייר גרפיטי 'ללא שום כישרון' תוך שהיא מאיירת דמויות שלקוחות מספרות פנטסטית שעוברות טרנספורמציה נפשית. חנה היא אישה חרדית מירושלים שהדבר האחרון שאתם יכולים לחשוב עליה שהיא עושה גרפיטי. כמה שבועות אחרי הטבח היא מצאה עצמה מצטרפת לקבוצה מחתרתית של נשים מהמגזר שיצרו קיר גרפיטי שמתכתב עם שאלות של אמונה על רקע הטבח
איתן אלחדז ברק
בניין ישן המיועד להריסה הפך בחול המועד סוכות לזירת יצירה עבור 50 אמני גרפיטי מהמובילים בישראל. התערוכה הייחודית, "שנה של תקווה", עוסקת בצמיחה והתחדשות על רקע אירועי המלחמה האחרונה.
בחדר בקומה השנייה ברחוב הנשיאים 47 בפתח תקווה, אני פוגש את RAI, אמנית גרפיטי בת 26. קירות החדר מעוטרים בציור גרפיטי מרשים המשתרע לכל עבר, ובו דמויות אנימה צבעוניות על רקע שחור. "הדמויות האלה מתמודדות עם משבר", מסבירה RAI, "הן בתהליך מחזורי של התמודדות והחלמה, ומשילות מעצמן את הפחדים והחרדות שמנעו מהן לראות את הפנימיות המושלמת שלהן".
RAI חוותה פיגוע ירי ברחוב דיזינגוף לפני שנה וחצי. "היריות היו ממש לידי ולקחתי את זה קשה", היא משתפת. בעקבות הטראומה, עזבה את עבודתה בהייטק והחלה לצייר גרפיטי. "לא היה לי כישרון", היא אומרת, "אבל הבנתי שלא צריך כישרון, צריך פשוט לצייר עוד ועוד עד שמבינים". הדמויות הצבעוניות המכונפות, השואבות השראה מעולם הפנטזיה והאנימה, הפכו לסמל ההיכר שלה.
לאחר הפיגוע, RAI לא הצליחה לעבוד ונכנסה לשרשרת טיפולים. פרידה מהחבר ואסון אוקטובר הוסיפו למשבר הנפשי. "הגעתי למלחמה שאני כבר במשבר עמוק, וכל מה שנשאר לי זו האמנות", היא אומרת. היא נזכרת בציור הראשון שיצרה ליד היכל התרבות בימי ההלם והאבל בתחילת אוקטובר: "הכבישים היו ריקים וציירתי גרפיטי עם מסר של תקווה. ידעתי שהמשטרה לא תתעסק איתי כי כולם חיפשו מחבלים".
התקווה מלווה אותה בציורים שהיא יוצרת: "זה משהו שאני באה איתו מהבית. זה נטוע בזהות הישראלית – יהודית המאוד ברורה לנו שהיא מחזיקה המון תקווה. אני מרגישה שזה גם התפקיד שלנו בתור עם ישראל כי זה אולי מה שהופך אותנו ליהודים".
חנה, אמא חרדית צעירה מירושלים שעוסקת בראיית חשבון, היא אמנית גרפיטי נוספת שהשתתפה בתערוכה. היא חלק מקבוצה של משוררות חרדיות שהתגבשה בשנים האחרונות. "אחרי פרוץ המלחמה באוקטובר, הקמנו את קבוצת 'מישירות מבט' שעוסקת בשירה וכתיבה במלחמה", היא מספרת. "הרגשנו צורך גדול לא להשאיר את האמירות שלנו רק בתוך הקהילה, אלא גם להשמיע אותן כלפי חוץ. אמרנו שכמשוררות יש לנו אחריות בזמן הזה, להביא איזה שהיא אמירה שכן נותנת תקווה ואור". אחת מחברות הקבוצה יצרה קשר עם דינה שגב, מייסדת קולקטיב משוררות הרחוב, וביקשה ממנה לעזור להן ליצור קיר גרפיטי בשוק מחנה יהודה. "רצינו לתת מענה לקיר משוררות רחוב שעשינו בפלורנטין", אומרת שגב.
באחד מימי אוקטובר של השנה שעברה, הגיעו כמה נשים חרדיות לשוק מחנה יהודה ויצרו קיר עם כתובות ופסוקים מן המקורות. "מצאתי את עצמי מסתובבת בשוק, אנשים עוצרים וקוראים את הפסוקים, חושבים עליהם ומתחברים לטקסטים בני 2000 שנה שמרגישים כאילו נכתבו לעכשיו", אומרת חנה.
דינה שגב, מייסדת קולקטיב "משוררות רחוב", מספרת על המסע שלה אל עולם אמנות הרחוב:
"הכל התחיל במקרה. הסתובבתי בתל אביב, עיר שאני לא מכירה כל כך טוב, ומישהו פתח לי צוהר לעולם אמנות הרחוב. פתאום שמתי לב לציורים ולקשקושים על הקירות, שפה חדשה שנפתחה בפניי. התחלתי לחפש את האמנים, ללמוד את הסגנון שלהם, לגלות את הסיפורים שמאחורי היצירות. גיליתי עולם שלם של אנשים יצירתיים, אמיצים, שחושבים מחוץ לקופסה.
הבנתי שאני חייבת לשתף את התגלית הזו עם אחרים, להיות שגרירה של אמנות הרחוב. התחלתי להדריך סיורים, לתת הרצאות, לערוך סדנאות – הכל כדי שאנשים יכירו את המוזיקה המיוחדת הזו של העיר.
במהלך המלחמה האחרונה, הרגשתי צורך עז לעשות משהו משמעותי, משהו משותף. יצרתי קשר עם משוררות רחוב אחרות, נשים שכותבות שירה ברחובות, והצעתי שנבטא את מה שאנחנו מרגישות דרך אמנות משותפת.
בסוף אוקטובר 2023 יצרנו קיר ענק בפלורנטין. קיר של שירת מלחמה, שירת כאב, תקווה, תפילה, חרדה. כל אחת מאיתנו הביעה את עצמה בסגנון הייחודי לה. אנחנו קבוצה מגוונת של נשים, בגילאים שונים, מרקעים שונים, כולנו מאוחדות ביצירה וברצון לשתף את הקולות שלנו."
לירן טפירו, אמן הגרפיטי שאצר את התערוכה "שנה של תקווה", יצר חוויה אמנותית המחולקת לשלוש קומות:
קומה 1: תקווה ברגעי משבר: צבעים עמוקים של אדום, חום ושחור משקפים את הכאב והמאבק, אך נגיעות של צהוב ולבן מזכירות לנו שאפילו ברגעים הקשים ביותר, התקווה ממשיכה לבעור.
קומה 2: התמודדות, הכלה ויציאה לצמיחה: ירוק, כחול ותכלת מסמלים התחדשות וצמיחה, בעוד כתום וחום מזכירים את השורשים מהם אנו צומחים.
קומה 3: תקווה ישראלית: כחול ולבן, צבעי המסורת והשורשים, משתלבים עם ורוד וירקרק, צבעי החדשנות והאופטימיות, ליצירת תקווה ישראלית המאחדת את כולם.
הצבעים בתערוכה לא רק צובעים את הבניין, אלא את התקווה עצמה.
