אתמול נפתחה תערוכת פרויקטי הגמר של הפקולטות לעיצוב בשנקר. אחרי שנתיים של מלחמה, במציאות שבה כל יום מביא איתו חזית חדשה – ברחוב, ברשת ובתודעה – בוגרי ובוגרות שנקר מגישים יצירה חדה, עיקשת. שמפלחת את הלב. זוהי לא רק תצוגת תכלית של כישרון, אלא תגובה הולמת, כואבת ובעיקר נחושה של דור שגדל והתבגר אל תוך משבר מתמשך
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
דווקא על רקע התדמית הבינלאומית המורכבת של ישראל, העשייה העיצובית המקומית מצליחה לפרוץ, לזכות בהכרה ולהוכיח שיצירה היא שפה אוניברסלית. התערוכה כולה מהדהדת שאלה אחת, נוקבת: מה מקומה ותפקידה של היצירה בעידן של הישרדות? התשובות, הפרושות ברחבי הקמפוס, הן מניפסט מורכב של דור שאינו בורח מהמציאות, אלא צולל לתוכה בכל הכוח.
לדמיין מחדש: אוטופיה, דיסטופיה ומה שביניהן
זרם מרכזי בעבודות השנה חושף דור שמערער על המבנים המוכרים ומאבד בהם אמון. התגובה האמנותית נעה בין הצעה אוטופית נועזת לבין אזהרה דיסטופית מצמררת.
בפרויקט "רפובליקת הגליל", מאי אביטל לא רק מציגה רעיון, אלא בונה עולם. זהו חלום קרטוגרפי שנולד מסיוט של הזנחה. מפת הרפובליקה והכרזת העצמאות המנוסחת בקפידה הן ביטוי לכמיהה עמוקה לשייכות ולביטחון. ההצהרה כי הרפובליקה קמה "לא מתוך השבר… אלא מתוך אהבה לארץ, לנוף, לאדם ולאדמה," אינה רק סיסמה, אלא הצעה לסדר יום חדש, כזה המבוסס על גיאוגרפיה וערכים משותפים, ולא על דת או לאום.
במרחק כמה צעדים משם, מיקה ירושלמי, בפרויקט "צעצועי דמוקרטיה", שואלת אם אנו, המבוגרים, שכחנו כיצד לשחק במושגים שמעצבים את חיינו. דמויות העץ המקסימות שלה מאלצות אותנו להתמודד פיזית עם רעיונות כמו שוויון וזכויות, ולהבין את המורכבות שלהם דרך הידיים, לא רק דרך הראש.
הצד האפל של שליטה וסדר חברתי מקבל ביטוי מצמרר בפרויקט AXIS. הפסל הלבן והסטרילי, עליו מורכב מתקן מתכתי המכייל את תווי הפנים, הוא עדות אילמת לאופן שבו שפת ה"וולנס" והבריאות עלולה להפוך לכלי של דיכוי. האסתטיקה הנקייה והתאגידית של המיצג רק מעצימה את האימה, וממחישה כיצד תחת מסרים של "איזון והרמוניה", המערכת "טשטשה את הגבול בין טיפול לבין שליטה."
הבית השבור והגוף הפגיע: מבט מבפנים
אך כדי להבין את לבה הפועם של התערוכה, יש לעבור מהמניפסטים הפוליטיים הגדולים אל החללים השקטים והאינטימיים יותר. כאן, במיוחד במסדרונות המחלקה לעיצוב טקסטיל, הטראומה הלאומית הופכת לכאב אישי, והחומר הופך לעור שני.
מיקי קידר, ראש המחלקה, מתאר תהליך יצירה שצמח ישירות מהמציאות המדממת. "אירועים של השנתיים האחרונות לא פסחו על הסטודנטיות שלנו," הוא אומר, וקולו שקט. "הפרויקטים האלה נוגעים בהרבה מהמקרים בכאב, בבית, בחיבוק." לדבריו, בתקופה "מאוד מעורערת ולא יציבה", החיפוש אחר עוגן הוא מהותי. "הסטודנטים שואלים דרך העבודות 'מה נותן לנו יציבות בחיים?', והתשובות נמצאות במגע, בחומר, במלאכת היד."
תשובה כזו, מורכבת וחשופה, מגיעה מהאמנית ליהי טיבר. פינת התערוכה שלה מרגישה כמו דף מיומן שנקרע והוצג לראווה. פרויקט הגמר שלה, "חשפו את התקלה שלכם", הוא וידוי גולמי בעידן של שלמות מרוטשת. היא מספרת שהרעיון נולד מתחושה אישית עמוקה: "הכל התחיל מהקונפליקט המוכר הזה שאני עומדת מול הארון ומרגישה ש'אין לי מה ללבוש'. זו יותר חוויה רגשית מאשר פיזית." ה"גליץ'" הדיגיטלי, התקלה בתמונה, הפך עבורה למטאפורה מדויקת לפער בין החיים כפי שהם מוצגים ברשתות לעומת איך שהם נחווים. "אני רואה חברה שמעלה משהו, בזמן שאני יודעת מה באמת קורה לה," היא משתפת בכנות. "זה עולם מאוד מטושטש." באמצעות פריטי הלבשה תחתונה שמונחים על חברותיה באופן נונשלנטי, כזה שלא תמיד מסודר 'כמו שצריך' או פריטים שמוצאים מהקשרם היא מבטאת קול קטן של מרד וקריאה אמיתית לשחרור וחגיגת הנשיות במלואה על פגמיה, יופיה והחיבור של הכוח הנשי, כך היא קוראת לשחרור מ"העריצות של המדיה" כי זה כבר מתיש.
בין הגוף למסך
עבודתה של ליהי מבקשת להנכיח דיאלוג בין הגוף, הטקסטיל והדימוי המצולם. היא רוצה לתת במה ל"סלפי הלא מהוקצע", כמעין תת-תרבות נגדית. באמצעות פירוק ואיחוי של חומר ודימוי, היא יוצרת הכלאה בין המגע הפיזי למרחב הווירטואלי, ומתרגמת את מערכת היחסים המורכבת בין המסך, הגוף והחומר לחשיפה גופנית, לגסות ולפרובוקטיביות חומרית, ויזואלית ורגשית. היא עושה זאת תוך שימוש בטכניקות של סריגה, ליבוד והדפסה על חומרים מגוונים, מכותנה וצמר ועד סרטי תחרה וחוטים סינתטיים.
בסופו של דבר, "חשפו את התקלה שלכם" היא קריאה מרגשת לאותנטיות בעולם שדורש מאיתנו להיות מושלמים. זוהי הזמנה לחבק את הפגמים, את הסדקים ואת ה"גליצ'ים" שהופכים אותנו לאנושיים.
במרחק נגיעה משם, צליל כמעט בלתי נשמע מושך את תשומת הלב. זהו קליק-קלאק קצבי ומהפנט של נול האריגה, עליו נארג בד צהוב במסגרת מיצג למען החטופים. כל חוט שסטודנטית משחילה בסבלנות אל תוך המארג הלבן הוא תפילה, ספירה של עוד יום שעובר, פעולה של תקווה עיקשת מול ייאוש משתק. זוהי התגלמותה של אמנות כעדות וכפעולה מתמשכת. הפעולה האיטית, הסיזיפית, של שזירת חוט בחוט, הופכת למטאפורה כואבת לזמן העומד מלכת ולציפייה האינסופית לשובם.
זעקה, מחאה וזהות
המאבק על זהות וערכים נוכח בעוצמה בתערוכה. אורי מור, בפרויקט "החזית האנרכיסטית היהודית", יוצר תנועה דתית-חתרנית המבקשת לשחרר את היהדות מהממסד. הכרזות, המשלבות טיפוגרפיה של תרבות הפשקווילים יחד עם תרבות הפנזינים וסגנון המחאה האנרכיסטית. כך זועקות סיסמאות כמו "מהומה או מאומה". או "בת חורין ולא בת של מלך".
התערוכה כולה היא חוויה של דיסוננס עמוק: בין הזעקה הפוליטית ללחישה האינטימית, בין חומרים תעשייתיים קרים לחוטי צמר רכים, בין תכנון דיסטופי קפדני לביטוי רגשי מתפרץ. זהו תיעוד של דור שמסרב להסיט את המבט. בוגרי 2025 לא רק יוצרים אמנות; הם מייצרים כלים להתמודדות, כלים לשרוד. הם מבינים שלעיתים, ההצהרה הפוליטית החזקה ביותר היא אמת אישית קטנה, שנארגת בסבלנות, חוט אחר חוט.
תערוכת פרויקטי הגמר של הפקולטות לעיצוב בשנקר 2025
תאריכים: 7-16 באוגוסט, 2025
כתובת: אנה פרנק 12, רמת גן | בניין פרניק, בניין מיטשל.
שעות פתיחה:
- א'-ה': 10:00-22:00
- ו': 10:00-13:00
- שבת: 11:00-18:00
