ביום שישי האחרון, ה-4.2 במועדון "הבארבי" בתל אביב, התקיים מופע חגיגות יום הולדתו (71) המסורתיות לאגדת הרגאיי בוב מארלי. כתבתנו חן ונה, שנכחה במופע, סיקרה אותו ויש לומר, לא חסכה בסופרלטיבים
"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי…",האמת שבלי המון דברים שקשורים באמת לבוב מארלי, למורשת שהותיר ובכלל לרגאיי הישראלי.
וזה לא שיש בעיה עם מופעי מחווה, הוקרה, ימי הולדת והושענא רבה לאמנים והרכבים שכבר לא אתנו, באמת שאין. בשנים הקודמות שבהן כן נכחתי בחגיגות יום הולדתו ה-לא-משנה- כמה של מיסטר מארלי, הן באמת היו חגיגות. תומר יוסף והבלקן הטריפו את הקהל ב- 2012, מוש בן ארי הביא ייצוג הולם למילה ראסטהב- 2015, מוקי, אסתר רדא, אפילו רוהאן מארלי הגיע ( אין לי באמת מושג מי זה, אבל הוא נושא את שם המשפחה אז נזרום). מה שאני באה לומר זה שהייתה חגיגה, היה רגאיי- היה מעולה.
אז מה קרה השנה לחבר'ה בבארבי? איפה כל המארלי שהבטחתם? לזה אתם קוראים חגיגה? הופעה בינונית ומטה של אמנים תלושים, שבתחומם הם דווקא לא רעים בכלל, אבל בכל הקשור לערב המדובר- המפגש היה מקרי בהחלט.
טונה ששזר את "גם זה יעבור" באמצע אחד הקאברים, באמת היה צריך לעבור לפרוייקט שרלוונטי אליו יותר, אולי ערב של נוטוריוס ביג. מאור כהן, שחוץ מהלוק הסטלני שמאוד הולם את התפישה הראסטפארית, לא באמת יצר ראסטמאן וייבריישן. ומפה זה רק הלך והתדרדר כשירמי קפלן ולירן דנינו (?!) הביאו את ההופעה למחוזות מביכים עם קאברים שמתאימים לערב חברים מגניב, עם ג'אם סאשן מאולתר ופחות להופעה בבארבי בעלות של 120 שקלים לכרטיס.
נכון שהיו להם בעבר הופעות טובות שכללו גם אמנים שכלל לא מזוהים עם הז'אנר, כמו אמיר דדון ואסף אבידן, שהפתיעו בענק והיו לא פחות ממדהימים, אבל כשכל ההופעה מורכבת מהרכבים וזמרים שלא נוגעים ברגאיי, הסיבה לשמה התכנסנו כולנו, זה כבר מעלה תהיה. מרגיש כאילו למארגנים לא היה מספיק כסף, זמן או סבלנות. הם הניחו שהמקום יהיה מפוצץ עד אפס מקום, מה שאכן קרה, על אף בניית תכנית אמנותית דלה, לא רלוונטית והכי לא משוקעת שיש. הרי אם הייתי רוצה לשמוע את מופע הארנבות של ד"ר קספר, לירן דנינו ובוטן מתוק בקרקס, הייתי חוזרת לתיכון ונוסעת ל'רוק עצמאות'.
ההרכב היחידי שעוד איכשהו הצליח לגרום לערב הזה להניע את האווירה אל עבר היבשת הרחוקה היה כמובן "התקווה 6", שלרגע קצר מאוד הצליח להפיח בי תקווה כלשהי לכך שהערב הזה באמת עוסק בציון יום הולדתו של האגדה מארלי ולא בעוד מדורת לילה אקראית בחופי גואה.
כמה חבל שככה נפסק רצף של מופעים טובים, שהצליחו למשך שלוש שעות לגרום לקהל הישראלי להרגיש קצת אחרת, קצת לא מכאן. כי כשחושבים על בוב חושבים על ראסטה וייב, ופרי לאב, וג'מייקה ואנשים רוקדים בשיכרון חושים מחויכים לעולם, עם מלא סיסמאות עאלק- פילוסופיות שמקשרות בין שיר לשיר ומחברות את האנשים, ריח של גרין גולד שאופף את האוויר ואושר- על באמת.
could you be loved? אמרתם, מארלי בתגובה: could have, would have, should have.
