כך זוכר ינקי מרגלית, מייסד ומנכ”ל חברת ההיי-טק ‘אלדין’ אותה עזב לפני כעשור. הוא הגיע לאן שהגיע, למרות שהוא נטול תואר אקדמי ולא ברור אם יש לו בכלל זכאות לבגרות. דוד חרמץ נפגש איתו ושמע את חזונו: “הקורונה תאיץ תהליכים בהם מחשבים ורובוטים יחליפו בעתיד הלא רחוק את מרבית העובדים כיום בעולם התעסוקה” 

“נולדתי בגבעתיים ובשבועות הראשונים לחיי ישנתי בתוך מזוודה פתוחה, כי להורים שלי לא היה כסף לקנות מיטה”, אומר ינקי מרגלית. “אבל שלא תסיק מכך שאני ילד גבעתיים. בגיל שלושה שבועות עברנו לעיר ילדותי הקסומה בת-ים. זה היה המקום האידיאלי לחיי ילדוּת: חולות אין-סופיים, ים, סברסים, משחקי רחוב. היה קשה מאוד להתנתק מהמרחב הציבורי המופלא הזה. כדי לגרום לי לחזור הביתה אמא שלי הייתה מביאה חתיכת שניצל ואחרי שטרפתי אותה, הייתה אומרת לי שהמשך השניצל מחכה לי בבית”.

הדבר השני שמרגלית מזהיר אותי שלא להסיק מהעובדה שאת ראשית חייו לן במזוודה פתוחה – שהוא סבל ממחסור כלכלי. “תראה”, הוא אומר, “מעולם לא גדלתי בתחושה של חֶסר כלכלי. זה נכון שאבא שלי, יוסי, עבד בו-זמנית בשלוש עבודות שונות: היה קם בחמש בבוקר, נוסע על אופנוע-סירה לאשדוד, כדי ללמד דפוס בבית-ספר, בצהריים עובד כפועל דפוס, ובערב כסבל. ואמי, אילנה,  טיפלה בנו, ארבעת הבנים שלה, ושמרה במקביל, בתשלום, גם על חמישה ילדים נוספים. ולמרות זאת היה לי כל מה שרציתי. ולא, מעולם לא ביקשתי מותגים. עד הצבא אפילו לא הכרתי את המושג הזה. חיינו חיים פשוטים, אבל עשירים בחוויות ובידע ובהשכלה”. 

בהמשך הוא מספר על בית אותו הקימו ניצולי שואה. “אבא שלי היה בגיל 8 בגטו קובנה בליטא. אמי הייתה אז בת 6 והוריה החביאו אותה, לבדה, במרתף של פולנייה, וכך היא ניצלה. ולמרות סיפור חייהם אני לא זוכר שהייתה אטמוספרה של ניצולי שואה בבית. או בגלל שזה באמת לא היה קיים או אולי בגלל שיש בי מידה של אוטיזם, שלא שם לב לדברים האלה”. 

מה אתה כן זוכר שקיבלת ושמעת מהוריך, אני שואל. “היו להם שני מסרים מרכזיים”, הוא עונה. “הראשון – השכלה, לימוד, חקירה. והמסר השני – לימודים פורמליים. אני זוכר שאמא שלי אמרה לי שיום יבוא וכדי להיות מנקה רחובות אנשים יצטרכו תעודת בגרות”. 

את המסר הראשון שקיבל מהוריו הוא יישם, כך אני למד ממנו, באופן מוחלט; אבל בכל הקשור למסר השני – שם, דווקא שם – הוא צעד במסלול הכי מנוגד שיכול היה למצוא. “אני חושב שמי שסיכם את זה טוב יותר מכל אחד אחר היה חבר כיתה, שכתב עליי בספר המחזור ‘לומד הכל, חוץ ממה שצריך’. הייתי תלמיד סקרן מאוד, אבל מבחינת המערכת לא הייתי תלמיד טוב. פשוט לא קיבלתי מרוּת. זה לא זרם…”

זה אולי לא זרם, אבל הוא, ינקי, כן זרם. או נכון יותר – הוזרם: מתיכון ‘חשמונאים’ בת-ים ל’אורט מיטראני’, הלא מאוד בררני, שבעיר השכנה חולון. וגם שם הוא המשיך בדרכו. אבל סיימת עם בגרות, נכון? ג’אסט אין קייס שתרצה להיות מנקה רחובות, אני מגלה דאגה כנה לעתיד הנער. “לא ממש ברור לי”, הוא עונה בפנים רציניות שאין בהם אף לא רמז של חיוך או ניצוץ של אירוניה. “אני חושב שכן גמרתי את מה שצריך, אבל כנראה ששכחו לשלוח לי את התעודה או שהיא לא הגיעה בדואר”.  

אבן דרך משמעותית בלימודיו הלא פורמליים הייתה המלצה של אביו, כשהיה בן 11. “התלבטתי לאיזה חוג ללכת ואבא אמר לי: ‘נראה לי שהעתיד באלקטרוניקה’. בגיל 13 כבר בניתי לעצמי את המחשב הראשון, ומאז כל העניין המקצועי שלי סבב סביב זה”.

ומה עם לימודים אקדמיים, אני שואל. “למדתי המון באקדמיה”, הוא עונה. “בעולם שלפני הגוגל מרבית ממתׇקי המידע היו שם. נכנסתי להמון שיעורים אקדמיים בימי חיי, אבל תמיד כסטודנט חופשי. כבר אמרתי לך שהקטע של מסגרת וקבלת מרות פחות מתאים לי?…”

אם מישהו עדיין לא השתכנע, גם המעשה הבא מדבר בעד עצמו: “כשהשתחררתי מהצבא”, משתף מרגלית, “יכולתי לעבוד במעבדות לתיקון מחשבים. אבל החלטתי שאני לא אעבוד בשביל אחרים. כולם הזהירו אותי שלפתוח תיק עצמאי זו טפשות שאין חזרה ממנה. ולמרות זאת יום אחד צעדתי רגלית לבית שברחוב יפת 42 ביפו – אל משרדי מס הכנסה”.  

                                            #  #  # 

ב-1985 ינקי מרגלית היה בטוח שהוא מחזיק בידו את הדבר הבא. שנה קודם לכן פנה אליו גרפולוג וביקש ממנו שיבנה לו תוכנה שתחליף אותו. “קוראים לזה תוכנת מומחה (expert system) והיא חלק ממערך רחב של בינה מלאכותית”, אומר מרגלית. “לקח לי המון זמן לבנות את התוכנה הזו. הרגשתי שאני מחזיק מוצר שיחולל שינוי גם בתחומים רציניים יותר מגרפולוגיה, כמו רפואה, פסיכולוגיה ותחומים אחרים. רק שהייתה בעיה קטנה: באותה תקופה הייתה מגפה של פריצה לתוכנות ופחדתי שאחד יקנה את המוצר שלי וייתן לכולם להעתיק. שברתי את הראש איך להגן על התוכנה החשובה שיצרתי, ואז צץ בי רעיון: לבנות פלג הגנה חיצוני למחשב, שבלעדיו התוכנה לא תשתף פעולה עם המשתמש ולא תפעל”.

מרגלית ידע מה הוא רוצה וידע גם אל מי לפנות. “אח שלי, עודד, הוא גאון עם קבלות. אל”מ (במיל’) ששירת ב-8200. הבחור התיישב ולא קם עד שהוציא את מה שקראנו לו ” (Hardware Against Software Piracy) HASP  .

מרגלית, אז כולה בן 23, ראה כי טוב ודחף להקמת חברה בשם ‘אלדין’ (באותם ימים עוד לא קראו לזה חברת היי-טק; מושג זה החל להיות רווח רק בסוף שנות ה-80).

“ההשקעה הראשונית עמדה על 10 אלפים דולר, מתוכם 7,000 דולר הוקדשו לציוד משרדי”, נזכר מרגלית עם חיוך של נוסטלגיה. “האמנתי בראש ובראשונה בתוכנת המומחה שלי. הייתי בטוח שנמכור בשנה הראשונה 60 מערכות של תוכנות מומחה וכמוצר נלווה 500 יחידות HASP . בפועל באותה שנה מכרנו שתי מערכות מומחה ו-2,000 יחידות “HASP. משם הדרך לפיתוח הגנות שונות של תוכנה הייתה קצרה. 

“היינו תעשיה קלאסית שמעסיקה 600 עובדים ב-10 מדינות ושמייצרת מוצרים ומוכרת אותם ב-40 מדינות ברחבי העולם”, אומר מרגלית. 

באמצע שנות ה-90 הפכה אלדין לחברה השלישית בגודלה בעולם בתחומה. בהמשך רכשה שתי חברות מתחרות (חברת פאסט הגרמנית, וחברת התוכנה האמריקנית גלנקו אינג’ינירינג). בעקבות הרכישה הפכה אלדין לחברה השנייה בתחומה בעולם.

לאחר פקיעת בועת הדוט-קום, בדצמבר 2002, הידרדרה מניית אלדין לשפל של דולר אחד. ודווקא אז מי שרכש אותה עשה את עסקת חייו. שכן, מרגלית, שעמד בפני מבחן קריטי, בחר להתמודד עם המשבר שאיים על קיום החברה בדרך של פריצה קדימה: אלדין החלה לפתח קו מוצרים שני של פתרונות לאבטחת מידע. עסקי החברה החלו להשתפר ומניית החברה נסקה בתוך פחות משנתיים למחיר שיא של 28 דולר. אלדין הפכה לחברה הגדולה בעולם בתחום הגנת תוכנה, עם נתח שוק של כ-40%.

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 חלה האטה בעסקי החברה והיא פרסמה אזהרת רווח, שהביאה לקריסת מניית החברה למחיר של 7 דולר. קרן וקטור קפיטל החלה לרכוש את מניות החברה במטרה להשתלט על אלדין, במה שנקרא בעולם העסקים השתלטות עוינת; זאת כדי למזג אותה עם המתחרה העיקרית שלה, חברת  SafeNet. מרגלית נאבק במגמה זו, אך לא יכול לה. מול עיניו הפעורות מתדהמה נכבשה ב-2009 חברתו בידי הקרן הזרה במחיר של 160 מיליון דולר. מרגלית מצא עצמו – עם הרבה כסף בכיס אך בו זמנית גם עם הרבה מרירות ושברון לב – מחוץ לחברה אותה ייסד וניהל במשך 24 שנה. 

מרגלית (רביעי משמאל) בחברת אמו (שנייה משמאל) ואביו (מימין)

ינקי מרגלית (58) ואשתו (מנישואים שניים) אלינור, גרים ברחוב שקט ברמת-חן, שבו ניצבים בתים נובו-רישיים מנקרי עיניים לצד בתים ישנים, פשוטים יחסית. ממבט מהרחוב, ביתה צמוד הקרקע של משפחת מרגלית לא מושך את העין. בתוך הבית – רחב הידיים ובעל המראה הבוהק – קיימת מערכת ביתית מרושתת. מה שנקרא כיום ‘בית חכם’. למרגלית שישה ילדים: ארבעה מנישואיו הראשונים (בגילאים 20-27) ובת ובן (6,9) מנישואיו העכשוויים. היום (כלומר עד פרוץ הקורונה) הוא עוסק בעיקר בהרצאות. “הדבר שהכי מדליק ומאתגר אותי הוא, שפונים אליי להכין הרצאה לעוד שלושה חודשים על תחום שאני בכלל לא מכיר, ובמשך הזמן הזה אני לומד את הנושא מכל הכיוונים”.  

בראיון שקיימתי עם מרגלית לפני שמונה שנים הוא שיתף אותי אז כיצד דחה הצעות משפטיות לשתול ‘גלולות רעל’ באלדין, שיעמידו אותו במצב נוח יחסית במקרה של רצון להשתלטות עוינת, כמו מה שקרה לבסוף. באותו ראיון הוא אמר לי שלא הצטער שלא עשה זאת, כמו שלא הצטער שלא עשה תרגילים אחרים שהיו מעשירים את הונו הפרטי, גם במקרה שלא היה יכול למנוע את אותה השתלטות. 

שמונה שנים אחרי אותו ראיון – אתה משנה את תשובתך מאז, אני שואל אותו. “להפך”, הוא עונה. “התשובה השלילית שלי מאז הרבה יותר נחרצת. אני חושב שמה שקרה לי היה נפלא. נכון, באותה עת וגם תקופה לא קצרה לאחר שמצאתי את עצמי מחוץ לאלדין הייתי בדיכאון, אבל בהמשך הבנתי שקרה לי דבר נהדר. הייתי צריך למכור את אלדין כמה שנים מוקדם יותר. באיזשהו מקום נרדמתי בתפקיד שלי”.

במה נרדמת, אני שואל, בזה שלא הסתכלת קדימה לראות איך אתה מפתח מוצרים עתידיים או בזה שלא הסתכלת אחורה לראות מי רודף עם סכין מאחוריך.  “לא זה ולא זה”, הוא עונה. “נרדמתי כי התחלתי להשתעמם. 24 שנים של ניהול גורמות לניוון. עם כל הרצון שלי שלא לעשות אקזיט, אלא לבנות משהו לשנים רבות, היום אני מכיר בכך שהייתי יוצא אדם מעניין יותר, מלא יותר, אם הייתי מוכר את החברה כמה שנים מוקדם יותר; גם אם כתוצאה מכך הייתי יוצא עם פחות כסף”. 

                                            #  #  # 

מרגלית מאמין שנים רבות שזה רק עניין של זמן עד שהמחשב יחליף את האדם. “אתה יכול להגיד לי במה היצור האנושי טוב יותר מהמחשב”, הוא שואל רטורית, ואני זורק כמענה מיידי את המושג – אינטואיציה. “מה שאתה אומר זה אבסורד!” הוא מגיב, תוך שהוא מרים את קולו בפעם הראשונה בשיחתנו. “אינטואיציה זה ידע פגום. משהו שאתה לא ממש יודע להסביר ולנמק. ובזה אתה רואה את היתרון של המכונה האנושית?! המכונה האלקטרונית חשופה ועוד תהיה חשופה להרבה יותר נתונים מאלה שחשוף להם הייצור האנושי וכן, כולל גם ל’אינטואיציות’; אלא שהן תהיינה מנוסחות ומנומקות, דבר שיוביל למסקנות טובות יותר ולביצועים טובים יותר”. 

ואיך הקורונה תשפיע על המגמה הזו, אני שואל. “הקורונה מאיצה שני דברים: הפכנו מחוברים יותר לדיגיטאל – לומדים מרחוק, עובדים מרחוק ואפילו מבלים מרחוק. גם הרגולציה מאפשרת יתר דיגיטציה. עד לפני כמה חודשים לא יכולת לקבל מרשם בטלפון או באינטרנט. היום, בעידן הקורונה, הרופאים למדו לתת שירות באמצעות האינטרנט. היום הילדים שלנו לומדים בזום, אבל הילדים שלהם כבר ילמדו באמצעות הבינה המלאכותית, ולא רק בתקופות של מגפה”. 

במילים אחרות, אני אומר לו, אתה לא ממליץ לדור הצעיר ללכת לסמינר למורים. “ברור”, הוא עונה. “זה פשוט שבדור הבא המחשב יחליף את המורה. אבל לא רק אותו. גם את הנהג, את הטייס, את הבנאי, את הטבח…”

“בדור הבא מרבית האנושות תעסוק בלימוד, העשרה עצמית ותחביבים”. מרגלית בחצר ביתו

עכשיו הגזמת, אני קוטע אותו, אתה באמת מאמין שמכונה תהיה מסוגלת לתת  טאץ’ לאוכל, כמו שאייל שני נותן?  “איזו שאלה! אתה באמת רואה מצב שבו ייצור פחמני ביאולוגי מבשל אוכל 30 שנה מהיום? מה פתאום! איזה היגיון יש בזה? זה לא נקי; זה לא מדויק; זה לא טעים; זה מסוכן. יש לך ספק ש-30 שנה מהיום המטבח יכין לך את האוכל?”

וכך, משוכנע מרגלית, יקרה גם עם הרפואה והחקלאות. “כבר כיום לוויינים מצלמים שטחים חקלאים וכתוצאה מפעילות זו מערכות השקיה יודעות האם ומתי להגביר או לצמצם את כמות המים. וכך גם לגבי טיפול במזיקים. זה עניין של זמן עד שיתחמו קוביות גידול ענקיות, שרגל אדם לא תדרוך בהן. בחוץ יהיה שלט גדול שיכריז ‘חצילים באלדי 2040’ ובפנים המערכות הממוחשבות והרובוטיות יגדלו לבדן את החצילים ויוציאו אותם מאותן קוביות גידול ארוזים בארגזים לשיווק”. 

 הדבר השני שמרגלית רואה בקורונה כמאיצת תהליכים הוא בתחום ההתמיינות, הסלקציה. לדידו, יהיו כאלה שיתחברו לטכנולוגיה החדשה שתשתלט על משק התעסוקה ויהיו כאלה שיישארו מאחור.  “תסתכל על שוק ההון”, הוא אומר. “מה קרה בתקופת הקורונה למניות? עלו או ירדו? חברות הטכנולוגיה זינקו ב-50 אחוז. לעומת זאת החברות שלא מתחברות לעתיד, החברות שיוחלפו ע”י הטכנולוגיה בסופו של דבר, קרסו למטה בצורה בלתי רגילה: חברות הנפט, חברות הבנקים, חברות התעופה. כמו שהבורסה מתחלקת לשני חלקים – גם האנושות מתחלקת לשני חלקים: אלה שמתחברים לעתיד; אלה שהקורונה לא פוגעת ביכולת שלהם ללמוד, כי הם יודעים ללמוד מהבית. בקבוצה זו ההכנסה לא תיפגע, כי הם יכולים שלא ללכת למשרד – לעבוד מהבית. יותר מזה: חלקם אף הופכים היום לעשירים יותר. הקורונה מגבירה את הפערים, בין מי שמחובר לעתיד לבין מי שנשאר מאחור”. 

התחזית של מרגלית לשוק התעסוקה קודרת למדי. “בעתיד רוב האנשים לא יעבדו. המכונות האלקטרוניות (המחשבים והרובוטים) יחליפו אותם. גם כיום שיעור המועסקים בישראל בגילאי העבודה, עוד לפני הקורונה, עמד על 60 אחוזים בלבד. בעתיד המספר הזה יתעצם. ולא”, הוא מתייחס להגדרה שלי שנבואה זו היא בגדר ‘תחזית קודרת’, “אני לא חושב כמוך. עובד זה מלשון עבד. בדור הבא מרבית האנושות תקדיש את רוב זמנה ללימוד, להעשרה עצמית ולתחביבים. וזה ממש לא קודר בעיניי”.

האם יהיו מקצועות שהמכונות האלקטרוניות לא יצליחו להחליף בהן את המכונות האנושיות, אני זורק שאלה אחרונה לנביא הזעם. “אני רואה בעיתיות באבולוציה הזו רק במקצוע אחד – עריכת דין”, הוא עונה כשעל פניו, כהרגלו, מבע ספינקסי רציני.  

 

תגובות

להשאיר תגובה