רונאן קפלן צפה בהצגה הראשונה של ההפקה בתיאטרון הבימה וחזר עם תובנות
ההפקה החדשה של "מעגל הגיר הקווקזי", שעלתה אמש בתיאטרון הבימה, מסמנת רגע משמעותי בחיי התיאטרון הלאומי: זוהי עבודת הבימוי הראשונה של נועם שמואל כמנהל האומנותי החדש. הבחירה לפתוח קדנציה דווקא עם ברטולט ברכט היא בחירה אמיצה. ברכט, אבי "התיאטרון האפי", דורש מהקהל חשיבה ביקורתית על מוסר וקניין,ובגרסתו של שמואל שתרגם אלי ביז'אווי ,גם על מוסר, משפט ומדינה (נשמע מוכר?) על הבמה הגדולה של הבימה הועמד עולם עשיר ומלא חיים: להקה גדולה, תפאורות מסתובבות וטקסט קנוני.
במרכז ההפקה עומדת ג'וי ריגר בתפקיד גרושה, המשרתת שמקריבה הכל למען ילד נטוש. ריגר מתגלה כשחקנית מרכזית בבמה הישראלית, הנכנסת בביטחון לנעליים ענקיות של שחקניות עבר כזהרירה חריפאי (1962), יונה אליאן (1987) ונטע גרטי '(2010) היא ממלאת את הבמה בתמימות ובחן, וכואבת באמונה שלמה את כאבה של גרושה, בדיוק כפי שברכט עיצב את הדמות האנושית והאימהית ביותר במחזה.
מול התמימות של ריגר ניצב נורמן עיסא בתפקיד השופט אצדק – הדמות הקרנבלית והשיכורה שמביאה את הצדק בדרכים עקומות. גם עיסא מתמודד עם מורשת מפוארת של שחקנים, כמו חיים טופול ויוסי בנאי , והוא לוקח את המשחק לכיוון מפתיע של "שוטה הכפר", המזכיר את דמותו של ג'וחה מסיפורי העם. הוא מביא לבמה ניחוח של "מזרח תיכון חדש", וככל שהוא מרשה לעצמו לחגוג ולאלתר על התפקיד העסיסי הזה, כך הוא פורח יותר.
עם זאת, לצד המשחק המשכנע, ההפקה סובלת מבחירה עיצובית מוזרה. במרכז התפיסה החזותית עומד שימוש בציור בחול על שולחן מואר. בזמן הסצנות המרכזיות והדרמטיות ביותר, שחקנים ניגשים לקדמת הבמה ומציירים בחול דימויים המוקרנים על מסך אחורי. השימוש בטכניקה הזו מרגיש כמו ג'ימיק ואגב, הג'ימיק הזה חוזר מדי כמה שנים אל בימת תחרות האירוויזיון, אך מעולם – יש לציין – לא הגיע למקומות הגבוהים בתחרות הנחשבת.
בתיאטרון, הבחירה הזו מוציאה את הקהל מפוקוס ומסיטה את המבט מהדרמה האנושית אל הטכניקה. עבור הצופים בצידי האולם הבעיה חמורה כפליים, שכן הם אינם רואים חלקים גדולים מהמסך, וכשמופיעים שם פרטי עלילה מהותיים (כגון גופות המצוירות בחול), הדבר יוצר תסכול של ממש. במקום ש"אפקט הניכור" הברכטיאני ישרת את המסר החברתי ויגרום לקהל לחשוב, הוא הופך כאן להסחת דעת טכנית שפשוט מפריעה.
לסיכום, מדובר בהצגה מהנה מאוד בסך הכל. זוהי הפקה מרשימה המצליחה להעביר את המסר החברתי של ברכט – שהדברים שייכים למי שמיטיב עמם – בזכות תצוגות משחק מצוינות של ריגר ועיסא, ולהקה נפלאה ומגוייסת לצידם, וכל זאת על אף "הפרעות" ויזואליות, שיש מצב שעריכה והידוק תטיב איתם.
צילומים: גל רוזנמן
