בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם 35 שנה למותו של אחד המוחות המוסיקליים הגדולים בכל הזמנים: ג'ון לנון ז"ל (1940-1980), מהמשפיעים ביותר בתרבות הפופולארית של המאה ה-20, שנרצח ב-8 לדצמבר 1980 ע"י מרק צ'פמן.
רבות נכתב על לנון ( לטוב ולרע) ועל התחנות הרבות שעבר בחייו :
נעוריו הקשים ( אמו ג'וליה מסרה אותו לגדול אצל דודתו הקשוחה מימי) , השתלשלות אירועים מפרכת שהולידו בסופו של דבר להקמת "הביטלס" יחד עם חבריו והתלאות שעברה הלהקה עד להפיכתה ללהקה המשפיעה, המצליחה והמובילה בכל הזמנים, ההתמכרות לסמים, ההיכרות עם יוקו אונו שהפכה רעייתו השניה ( ובשלב מסוים השפיעה על יצירותיו) , פירוק הלהקה ופנייתו לקריירת סולו ועד הירצחו ע"י מארק צ'פמן ב-1980, מוות שסיים תקופה והפך את לנון לאחת האבידות הגדולות שידע עולם המוסיקה.
לאורך הקריירה, לנון הלך תמיד עם האמת שלו ( גם במוסיקה וגם בחיים) , לא חשש לומר את האמת בפנים , גם אם לעיתים הסתבך עם העולם והדת בהתבטאויות ומעשים שערוריתיים למיניהם ( אפילו נגד חבריו ללהקה המיתולוגית) , כמו : "הנצרות עומדת להיעלם… אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו" ( שאמר בשיא הצלחת הביטלס באמצע הסיקסטיז) , "אישה זה הכושי של העולם." ( כמחאה למעמד האישה), "אני לא מאמין באלביס, לא מאמין בצימרמן, לא מאמין בביטלס" ( בשירו God ) , שביתת המיטה עם יוקו אונו כמחאה נגד מלחמת ויאטנם וכו'.
מהצד השני של המתרס, לנון הטביע כמה וכמה פניני לשון שנונות שעד היום הפייד גדוש בהן: "כשהייתי בן חמש, אימי תמיד אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר, הם שאלו אותי מה אני אני רוצה להיות כשאהיה גדול. רשמתי 'שמח.' הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, ואני אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים.", "תספור את הגיל שלך בחברים, לא בשנים. תספור את החיים שלך בחיוכים, לא בדמעות." ועוד.
הפעם הראשונה בה נחשפתי ללנון ולשיריו הייתה בכיתה ה' בבית הספר היסודי: המורה לאנגלית נתנה לנו משימה: ללמוד שירים של ג'ון לנון לבד וכן של להקת הביטלס ( שאיש מאיתנו לא הכיר עוד) : כיון שיוטיוב לא היה ( עידן הקסטות, בקושי מחשב היה), ביקשתי ממכר שלי, המתגורר בירושלים, להקליט עבורי מאוספו קסטה של הביטלס ולהיטיו של לנון בכדי שאלמד. מאותו הרגע שהנחתי את הקסטה במערכת התאהבתי : כשהביטלס שרו על אהבה, שלום ואחוה זה נשמע לי נאיבי במציאות שלנו – אבל הם שכנעו אותי שהנאיביות הזו יכולה להפוך לאמת אם באמת נאמין, כשלנון שר – "דמיין" ( Imagine) הוא משכנע שיבוא יום וכולם יחיו בשלום והדדיות, כשלנון וחבורת "אונו פלסטיק בנד" שרה "תנו צ'אנס לשלום" הוא גרם לי להרגיש לראשונה את ה"ביחד" ולא את האינדיבידואל בלבד.
למרות ההילה סביבו, שלפעמים האפילה על המוסיקאי שהוא, לנון ( גם לבד וגם עם שותפו ליצירה פול מקרטני) אחראי לאינספור קלאסיקות שעיצבו וטיפחו דורות על גבי דורות של מוסיקאים ואנשי רוח ותרבות. יהי זכרו ברוך.
