"אלי רצה להיות אבא לילדים שלו": נדיה כהן, אלמנתו של המרגל, חולמת על הבאתו לקבר ישראל

נדיה כהן, אלמנתו של המרגל אלי כהן, חנכה מוזיאון להנצחת מורשתו בהרצליה. בראיון מיוחד היא מספרת על הכאב, הגעגוע והתקווה עם נפילת משטר אסד להביא את עצמותיו לקבר ישראל

איתן אלחדז ברק

קולה של נדיה כהן רועד כשהיא מקריאה את מילותיו האחרונות של בעלה, אלי כהן, במכתב ששלח אליה ימים ספורים לפני שנלכד: "זה כבר 4 ימים שעזבתי אתכם ואני מתגעגע מאוד אליכם… מה שלום שי או שי או שייקה ומה עם הנזלת שלו?…". המילים הקורעות לב, הכתובות בדיו אדומה על דפי ההיסטוריה, מהדהדות בחלל מוזיאון אלי כהן בהרצליה. המוזיאון, פרי יוזמתה של נדיה כהן ועיריית הרצליה, שוכן בבית העירייה הישן – מבנה לשימור בלב העיר. הוא מציע למבקרים מסע מרגש בין תחנות חייו של אלי כהן, משלב אנימציות, הולוגרמות, תפאורה אותנטית וסרטים פנורמיים עם קריינות של יהורם גאון. "המוזיאון שם לו למטרה לספר את סיפור הפיכתו של אזרח מן השורה לאיש מודיעין מהשורה הראשונה שתרם תרומה ייחודית לעמו ולמדינתו", נכתב בהודעה לעיתונות.

נדיה כהן, שומרת האמונים, הקימה את המוזיאון כדי להנציח את מורשתו של בעלה. "דפקתי על דלתות של עיריות רבות", היא מספרת, "עד שראש העיר הקודם של הרצליה, משה פדלון, הסכים. הוא פתח עבורנו את הלב". נדיה תרמה למוזיאון את אוסף החפצים האישיים שלה ושל אלי. "אלו דברים שנגעו בי ובעלי, וכל חפץ מספר סיפור", היא אומרת.

"אין תחליף לאדם משלך שנמצא בין שורות האויב"

נדיה זוכרת את אלי כגבר חם ואוהב, אך גם כלוחם אמיץ שסיכן את חייו למען מדינתו. "הוא הפשיט את הסורים מכל סוד שהם ידעו", היא מספרת בגאווה. "למרות שהסורים ידועים בחשדנות שלהם, הם נפלו בקסמו". היא מוסיפה שהמודיעין האנושי הוא יסוד הריגול, ומציינת בדאגה את הסתמכות היתר על טכנולוגיה בשנים האחרונות. "אין תחליף לאדם משלך שנמצא בין שורות האויב", היא אומרת. "מה שקרה בדרום ובמלחמה שהסתבכה גם לצפון מזכיר לי כל כך את הסיפור שלי, וליבי עם משפחות החטופים והחיילים ששילמו את המחיר היקר מכל על אותה הזנחה". היא מתייחסת למחדל המודיעיני במלחמת יום כיפור ולמלחמת חרבות ברזל, ומזהירה מפני הסתמכות יתר על טכנולוגיה על חשבון הגורם האנושי. "אלי הוכיח שאין תחליף לנוכחות של אדם בשטח", היא אומרת. "הוא הצליח לחדור למקומות ששום מכשיר טכנולוגי לא היה יכול להגיע אליהם".

אך מאחורי הגאווה מסתתר גם כאב עמוק. "הוא רצה להיות אבא לילדים שלו", היא אומרת בדמעות. "אני נושאת בתוכי המון כאב, הרבה תסכול וכעס על ההזנחה שלו, על היהירות, הפזיזות וערלות הלב של אלו שהפעילו אותו, בניהם ראש המוסד דאז, שידעו שיש חשדות כלפיו ובכל זאת האיצו בו לשדר ולחשוף את עצמו". נדיה חשה שבעלה נשלח למשימה מסוכנת מדי מבלי שניתנה לו התמיכה הראויה. "הוא היה לבד שם", היא אומרת. "הוא הקריב את חייו למען המדינה, אבל אני מרגישה שהמדינה לא עשתה מספיק כדי להגן עליו".

נדיה נזכרת בתקופה הקשה שבה אלי היה תחת כיסוי בדמשק, והיא גרה בקיבוצים באזור הכנרת. "הסורים הפכו את ישובי קו הגבול לסיוט מתמשך של הפגזות", היא מספרת. "חיינו בפחד מתמיד". היא מתארת את הקשיים שחוותה כאשת מרגל, את הבדידות ואת החרדה לשלום בעלה. "לא יכולתי לספר לאף אחד מה אלי עושה באמת", היא אומרת. "הייתי צריכה לשמור סוד גדול, והיה לי קשה מאוד".

"אני רציתי לחיות ולהחיות אותו"

כעת, לאחר קריסת השלטון הסורי, נדיה חולמת על הגשמת משאלת ליבה – להביא את אלי לקבר ישראל. "שנים רבות אף אחד מהמוסד לא טרח לחפש אחריו", היא קובלת. "רק בתקופתו של מאיר דגן התחדשו הניסיונות. זה יהיה הישג בל ישוער אם אחד מראשי המוסד יזכה להביא את אלי כהן לקבר ישראל". נדיה מאמינה שעם נפילתו של משטר אסד, יש סיכוי טוב יותר למצוא את עצמותיו של אלי ולהביאן לקבורה מכובדת בארץ. "זה יהיה סגירת מעגל עבורי ועבור הילדים", היא אומרת. "סוף סוף נוכל להתאבל עליו כראוי ולתת לו את הכבוד שמגיע לו".

נדיה מספרת על החלטתה להקדיש את חייה למען הנצחתו של אלי כהן. "לא הסתכלתי בכלל על עצמי, על הצרכים שלי", היא אומרת. "כל מה שעשיתי היה למענו. אני רציתי לחיות ולהחיות אותו. כי אני ידעתי שאם אני לא אעשה זאת, שאם לא הייתי קמה ונלחמת, הוא היה נשכח. זה המעט שיכולתי לעשות עבורו ועבור ילדינו המשותפים". נדיה פעלה במשך שנים כדי שסיפורו של אלי כהן לא יישכח. היא הרצתה בבתי ספר, השתתפה בטקסים והקימה את המוזיאון לזכרו. "היה לי חשוב שכולם ידעו מי היה אלי כהן ומה הוא עשה למען המדינה", היא אומרת. "הוא היה גיבור אמיתי, ואני גאה בו מאוד".

נדיה מספרת שהילדים סחבו מטען כאב כבד במשך כל השנים. "הם שואלים אותי מדוע הוא לא בחר להיות אבא כמו כולם", היא אומרת. "יחד עם זאת, הם מאוד גאים בו על מה שעשה והקריב למען המולדת". נדיה מתארת את הקושי שלה וגם של ילדיה לגדול בצילו של אב שאיננו. "הם גדלו ללא אבא", היא אומרת. "אבל הם תמיד ידעו שהוא גיבור שנתן את חייו למען המדינה".

"בקשתי ממנו שיכתוב כמה מילים על אלי, אבל הוא לא הסכים"

נדיה גם נזכרת באחיה, הסופר המפורסם סמי מיכאל, שהלך לעולמו לפני 3 חודשים. "היה בינינו מתח רב וחילוקי דעות קשים על רקע פוליטי", היא מספרת. "בעוד שאני מזוהה עם הימין האידיאולוגי, הרי שסמי היה עמוק בתוך השמאל האנטי-ציוני. בקשתי ממנו פעם שיכתוב כמה מילים על התרומה של אלי כהן ועל אהבתו לארץ, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר לי 'שאני אציין את המילה ציוני', כאילו שזו מילת גנאי". נדיה מתארת את הקשר המורכב עם אחיה, את האהבה והערכה מצד אחד, ואת הפערים האידיאולוגיים שיצרו חיץ ביניהם. "הוא לא הבין את הציונות שלי", היא אומרת. "הוא לא הבין את האהבה שלי לארץ הזאת".

לסיום, נדיה שוב מאחלת ליום שבו ימצאו את עצמותיו של אלי והם יגיעו ארצה לקבורה. "כך לפחות אני אדע שהנשמה שלו נרגעה", היא אומרת בקול רועד. נדיה מסיימת את הראיון עם מבט של תקווה בעיניה. היא מאמינה שהיום הזה יגיע, ושסוף סוף תוכל להביא את אלי למנוחה אחרונה בארץ שכה אהב.