נראה שהעלייה הרוסית לישראל לא קיבלה את הכבוד הראוי לה בתאטרון הישראלי, הצגה של קבוצת התאטרון "La Panim" מחדדת על הבמה את העובדה שמאחורי העלייה קיימים אנשים שעדיין מתמודדים עם תחושת הבדידות וחוסר השייכות, כאלו שניסו להשתלב אבל חיי היום יום הטמיעו אותם בנוף הישראלי ואלו נשארו במקומם, לא כאן ולא כאן.
"אספני הבדידות" עלתה לראשונה כבר לפני שלוש שנים ומוסיפה לרוץ מפעם לפעם בתאטרון צוותא. ההצגה היא יצירה דוקומנטרית שהודות לבימת התאטרון מאפשרת לעסוק בנושא שלא זוכה להרבה הכרה בתאטרון. את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי מתוך חוויה אישית שיצרה מחזה כמעט דוקומנטרי המציגה את סיפורם של רבים מעולי ברית המועצות ומספקת חומר למחשבה ומסר חשוב. חווית נעוריהם של ארבעה נערים , עולים חדשים, דרך זיכרונות העבר וחוויות ההווה המאופיינות בבדידות ובצורך להרגיש שייכות, לצד השוני ופערי התרבות. לא מדובר בהצגה עמוסה טרגדיות וקשיים המלווים את העלייה הרוסית, אלא בעיקר בסיפורם האישי של נערים שמנסים ללא הצלחה להרגיש חלק מהמקום בו הם חיים דרך עיניים מלאות תקווה לצד אכזבה גדולה שמובילה למסע נקמה בחבורת עולים אחרת שמאיימים עליהם ועל נערים נוספים מבית הספר בו הם לומדים, חוויה שמוכרת לכולנו באופן מסוים ומאפשרת לצופה להזדהות עם הסיטואציה בצורה נפלאה.
ההצגה מעלה על הבמה סיטואציות ומשפטים שמצליחים לחדור ללב וגורמים לקהל להבין את הכאב הטמון בתחושת הבדידות שמקבצת את הרביעייה על הבמה, גם מות חברם במהלך שירותו כקצין בצבא לא נותנת להם מנוח והרגשת הדחייה מסרבת לעזוב ורק הם נותרים מאוחדים תחת אותו גורל. תחילה הקבוצה עשויה להראות כמו קבוצה ישראלית נורמטיבית, כחברה שבטית במיוחד מאז ומתמיד היו פה קבוצות עולים שהפכו לחבורות כך היה לאורך כל השנים אך נדמה שיש משהו בעלייה הרוסית ובאופן שבו בחרו להתמודד עם שילובם בחברה שהותיר הרבה לבבות בודדים וכך נוצרה הקבוצה המיוחדת שמציגה על הבמה ב"אספני הבדידות" אחד מהמשפטים המלווים את ההצגה הוא "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד, הלב הדואג של אדם אחר" כך כתב אריק מאריה רמרק, קבוצת התאטרון לקחו את המשפט הזה וצבעו אותו בצבע כאבם וכאבם נשאר וחודר, אפשר לומר שפשוט צריך לצפות בהצגה ולהבין זאת מיד.