האם ניתן לספר את ההיסטוריה מחדש? השאלה הזו, הטעונה והרלוונטית מתמיד, מהדהדת בעוצמה בין קירות מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עם פתיחת אשכול התערוכות החדש, "שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת". זהו לא רק אוסף של יצירות אמנות, אלא מסע ארכיאולוגי אל שכבות הזיכרון המושתקות של התרבות המקומית. דרך חמש תערוכות הנארגות זו בזו, המוזיאון מציע מבט רענן, נשי ונוקב על הנרטיבים שעיצבו אותנו, ומעז לשאול לא רק מה סופר, אלא בעיקר – מי סופר, ומי נשאר מחוץ לדפי ההיסטוריה.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
ריאיון מיוחד: בין ברלין 1936 לישראל 2025
אחת התערוכות המשמעותיות שמוצגות במזויאון עוסקת בפיסת היסטוריה נשכחת מהעבר האפל של גרמניה. זהו העצב החשוף שהתערוכה "הכפר האולימפי" נוגעת בו,
"הכפר האולימפי", מהווה חקירה אמיצה ומטלטלת של טראומה בין-דורית, המצליבה בין ההיסטורי לאישי. על גבי באנרים מונומנטליים, המתעדים את הכפר האולימפי בברלין של 1936 רגע לפני שהפך למתחם צבאי נאצי, הלביץ כהן מציירת, רושמת ומדביקה עולם דימויים אישי, מיתולוגי ופנטסטי. היא מכניסה את הדמויות הנשיות שלה "לתוך הסירים" של המטבח האולימפי, ומספרת סיפור חדש.
בעבודתה "דפנה רוקדת על עמוד", היא עוסקת במיתוס של אובידיוס על דפנה הבורחת מאפולו. היא קושרת את רגע הקיפאון של דפנה לתגובת הטראומה השלישית (Freeze) מתוך מודל FFF (Fight, Flight, Freeze). "אני מתכנסת לאמנות שלי כביטוי של אותו רגע קפוא בזמן," היא מסבירה.
"אני שוזרת את הביוגרפיה שלי בסיפורים מיתולוגיים יווניים, שכולנו גדלנו עליהם וחושבים שהם יפהפיים, אך בתוכם שזורים סיפורי אימה נגד נשים."הלביץ כהן
ישבתי עם רותי הלביץ כהן האמנית ויוצרת התערוכה לשיחה בין העבודות המונומנטליות שלה. האוויר בגלריה טעון במשמעות; דמויותיה המצוירות מרחפות מעל תצלומים דהויים של ספורטאים צעירים וצוחקים, רגע לפני שההיסטוריה ריסקה את עולמם. כשהעליתי בפניה את התחושה שההיסטוריה הרחוקה של ברלין 1936 נראית פתאום קרובה באופן מצמרר, היא הנהנה באיטיות.
"הקשר לישראל של ימינו?" היא אומרת, וקולה שקט אך נחרץ, "הוא ברור ושקוף." היא עוצרת לרגע, מביטה באחת העבודות שבהן דמות נשית שקופה כמעט נמסה אל תוך מצעד צבאי. "יש פה דיון שלם על האינסופיות של המושג 'מלחמה'. אני מדברת על 'השרשור האינסופי של האלימות', מושג שכיום מרגיש לא תיאורטי אלא פיזי, טבוע בכולנו."
אני מוצא עצמי מהרהר במתח הבלתי נסבל שהיא מתארת: המורשת הכפולה של משפחתה, המורכבת מניצולי שואה מחד וממלחמות ישראל מאידך. המתח הזה, בין קורבן לבין מי שנדרש להפעיל כוח, נוכח בכל מכחול. ואז מגיע המשפט שמהדהד בחלל המוזיאון: "לא שיערתי עד כמה התערוכה הזאת תהיה רלוונטית לתקופה הזו כשעבדתי עליה, לפני שפרצה המלחמה. עכשיו, כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא, השאלות האלה מקבלות משנה תוקף."
הרלוונטיות הזו נובעת גם מהחשיפה של סיפור שכמעט ואבד. מה שמוסיף אלמנט בלשי בעבודתה, המאמץ לחשוף אתר היסטורי שנמחק מהתודעה. "נכון," היא מאשרת. "המקום הספציפי הזה בהחלט נדחק לשוליים. הוא לא פתוח לקהל. הכפר האולימפי קיים, בבעלות פרטית, סגור לציבור." מבטינו נודד אל הבאנרים העצומים התלויים סביבנו – אותן כרזות פרסום ישנות שקיבלה מהיסטוריון גרמני. הן הנושאות את תצלומי הכפר, אך גם את משקעי הזמן, את הכתמים והקמטים של כמעט מאה שנים.
"עצם הישרדותם של הבאנרים הוא סיפור בפני עצמו," אני אומרת. היא מחייכת חיוך דק. "נכון. אבל גרמנים, כמו גרמנים, שומרים על הכל. הם גלגלו אותם ושמרו עליהם." יש אירוניה מצמררת במחשבה על הדייקנות הארכיונית הזו, ששימרה בדקדקנות את התפאורה לפשעים שעתידים היו להתרחש. הדייקנות הזו היא שמאפשרת להלביץ כהן לנהל עם ההיסטוריה דיאלוג ישיר, כמעט אינטימי. "זה מדהים," היא מוסיפה, "כי גם החברה הגרמנית עצמה לא תמיד מכירה את הסיפור הזה."
השיחה עם הלביץ כהן מבהירה כיצד האמנות שלה אינה עוסקת רק בעבר, אלא משתמשת בו כעדשה כדי לבחון את ההווה השבור שלנו. העבודות שלה הן מרחב שלישי, כפי שהגדירה האוצרת, מרחב שבו רוחות הרפאים של הכפר האולימפי פוגשות את החרדות של ישראל העכשווית. היא אינה מציעה נחמה, אלא דורשת התבוננות. התבוננות אמיצה בשרשור האלימות, ובשאלה האם אי פעם נוכל לקטוע אותו.
הגן שבו צומחת התנגדות
המסע שלנו ממשיך ב"עבודת שדה", מיצב רב-שכבתי ועוצר נשימה של האמנית מיטל כץ מינרבו. המבקר נכנס אל תוך גן קסום, קלוע כולו בעבודת ראטן עמלנית, ומגלה עצים, פרחים וספסל שנוצרו בעבודת יד סיזיפית. אך כפי שמסבירה האוצרת דרורית גור אריה, הכותרת חורגת מהמובן המילולי. "זאת לא רק עבודת השדה של מיטל," היא אומרת, "אלא התייחסות לעבודת שדה היסטורית אחרת, זו של 'חוות העלמות' שהוקמה בכנרת ב-1911".
התערוכה שוזרת את סיפורן הנשכח של אותן חלוצות, דמויות כמו חנה מייזל שוחט ורחל המשוררת, שנלחמו על זכותן לעבד את האדמה.
"האתוס הציוני מיוחס בדרך כלל לחלוצים, ל'יפה הבלורית והתואר', ופחות מוזכרות הנשים. זה סיפור היסטורי שכמעט ולא בא לידי ביטוי בקאנון ההגמוני הציוני." – דרורית גור אריה, אוצרת.
כץ מינרבו, מהגרת בעצמה, מתחברת לסיפורן דרך פעולת הקליעה. היא יוצרת "לקסיקון בוטני נשי", כשהיא שואבת השראה ממעצבות גנים אירופאיות אייקוניות כמו גרטרוד ג'קיל וויטה סאקוויל-וסט. היא מותחת את גבולות המלאכה המסורתית לכדי יצירת עולם שלם, גינה בדיונית המזכירה את ספרו של ליאו ליוני, "בוטניקה מקבילה".
"יצאנו למסע ארוך מאוד של קליעה, שהיא עבודה סיזיפית ומאומצת, ומתחנו את הגבולות של הקראפט הזה – מיצירה של סלסלת ראטן ליצירה של מרחב שלם." – מיטל כץ מינרבו, אמנית.
חוטים מקשרים בין דורות ויבשות
העיסוק בנרטיבים נשיים ממשיך בתערוכות הנוספות. "לְכִי לָךְ", באוצרות דינה יקרסון, מחברת בין שלוש אמניות מהגרות מתקופות שונות שמעולם לא נפגשו, ויוצרת דיאלוג מפתיע סביב חוויית התלישות והזהות. התערוכה "בצלמה ובדמותה" מציגה לראשונה את אוסף האמנות המופלא של צילה ירון ז"ל, ומדגימה כיצד טעמה האישי וראיית עולמה של אספנית אחת יכולים לשרטט סיפור אלטרנטיבי, רגיש ולא היררכי של האמנות הישראלית.
הרהורים: מלאכית ההיסטוריה נושאת את קולה
ההליכה בין התערוכות אינה רק חוויה אסתטית; היא תהליך של התעוררות. אנו מבינים שההיסטוריה אינה גוש מונוליתי, אלא פסיפס שברירי. כל יצירה היא פיסה, שבר של סיפור, וכשמניחים אותם זה לצד זה, נוצרת תמונה חדשה, מורכבת ואמיתית יותר.
רוחו של הפילוסוף ולטר בנימין ומושג "מלאך ההיסטוריה" שלו, המביט אל הריסות העבר, שורה על האשכול כולו. אך כאן, זוהי "מלאכית ההיסטוריה" – היא לא רק רואה את השברים, אלא, כפי שמנסחים במוזיאון, "נושאת אותם בגופה". היא מעזה לשאת את קולה במקום שבו הושתקו אחרות.
היציאה מהמוזיאון מותירה את המבקר עם תובנה מהדהדת: לספר את ההיסטוריה מחדש אין פירושו למחוק את מה שהיה, אלא להרחיב את המארג, להוסיף לו קולות, צבעים ומרקמים. אשכול התערוכות "שלהן" הוא לא רק מחווה לעברן של נשים יוצרות, אלא תזכורת נוקבת לכוחה של האמנות בהווה ולבנות לנו עתיד שבו יש מקום לכל הסיפורים.
אשכול התערוכות "שלהן" מוצג במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עד ה-31.12.2025.
