יפו העתיקה בחורף, היא הלואו קוסט של נהגי המוניות. 99 אירו לקרקוב דרך נמל התעופה בעובדה יקר לכם? קחו מונית קטנה, הזמינו לעצמיכם מקום באחת המסעדות שנבנו בתוך מבנים קדמוניים ותרגישו חו"ל לכמה שעות. אחר כך כבר תחזרו הביתה ותיגמר אשליית הכריסטמס, תדליקו נר חנוכה. אז בשישי אשתקד, לקחתי את ידה של אמי היקרה ואמרתי לה, "אמא, אני רוצה להרגיש קצת חג אמיתי" נסענו לג'אסיה. מסעדה אסייתית עם טאצ' יפואי שנבנתה השנה, למרגלות הכנסייה היוונית אורתודוקסית.

עץ אשוח מנצנץ בצבעי אדום וזהב האיר לנו את הלב כבר בכניסה. במהלך הארוחה הייתי חייב להיות מביך ולהצטלם איתו. לא יצא משהו, לא העליתי. מולנו בהקו כוכבים קשורים בחבלים, בדיוק באותם הצבעים. כל כך הרבה שירים דביקים על כוכבים שנופלים, אף לא שיר אחד על כוכב שקשור בחבל. אולי זה בר תיקון. את מנורות הבר כיסו מצנפות סנטה חגיגיות, הקירות היו מאבנים עתיקות (טוב הם תמיד כאלו) וזהו מבחינתנו אנחנו נמצאים בארוחת חג באיזו עיר אירופאית, פראג נניח. התפריט אמנם אסיאתי אבל לא הצלחתי להפליג עד שם. לא בדמיון ולצערי, גם לא ממש מבחינת הטעמים.

2

הערב נפתח עם חיוכים מקיר לקיר. איך אפשר שלא לחייך במקום שכזה. גם סרגיי מנהל המסעדה חייך, והשרה את דמותו המקסימה עלינו. לאמא הוא הציע משקה בטעם בירת ג'ינג'ר ללא אלכוהול. היא נוהגת וגם ככה היא תשתכר מלגימה וחצי. לי הוא הציע קוקטייל חם! שהוא לא סיידר. איזה כיף! סוף סוף אני יכול לשתות אלכוהול חם שלא קשור ליין אדום מחומם. עכשיו רק נשאר להמתין ולקוות שהוא גם יהיה מוצלח. אז כנראה ששווה לחמם ייגר קינמון וג'ינג'ר, שווה מאוד אפילו. הרגשתי שהגוף שלי מתחמם מהסיבות הנכונות. ייאמר לזכותו של סרגיי שגם משקה הג'ינג'ר של אמא היה מעולה! היא הרגישה כאילו הוא מרפא אותה.

דירוג של מנות. אין ברירה, השולחן לא ארוך כמו ב"סעודה האחרונה" ואנו רק שניים. זה חייב לקרות בכל מסעדה שמזמינים בה כמה ראשונות, בייחוד אם חלקן חמות. לא נורא, יאללה חגיגה. הלחם ההודי שקיבלנו נקרא פפאדם. כל שולחן מקבל. אוף אני אוהב להרגיש מיוחד. בכל אופן הממרחים ובייחוד הקרם צ'יז וממרח פלפלים היו מעולים על הלחם הדק והקריספי. מיהרתי לשתות את מרק הטום יאם, שלא יתקרר. אמי שנמנעת ממאכלי ים התחילה עם הפאקורהפלאפל הודי ענקי מגרגרי חומוס, אפונה ותפו"א עם רוטב כתמתם של קארי חרפרף. למרק היה את המרקם הנכון, גם השרימפס בתוכו החמיא לו. אבל למה הוא לא פותח לי את קנה הנשימה כפי שמרק טום יאם אמור לעשות? מעט למון גראס, כפיר ליים או כל שקר תאילנדי אחר היה יכול להועיל, כן וגם עוד צ'ילי. טעים, אבל מטום יאם יש לי ציפיות גבוהות. כדורי הפאקורה קצת הלחיצו אותי. מה זה הכדורים הענקיים האלו? אפשר להכין משלושתם איש שלג לתפארת. עכשיו רק קיוויתי שהם יהיו מדהימים, כי יש המון מהם. אך משהו בהם היה לי עמוס מדי. רוטב הקארי לכשעצמו היה נהדר אבל משהו בדחיסת הטעמים היה לי כבד מדי. הרגשתי שיש להם פוטנציאל. אילו רק היו יותר מעודנים, פחות אגרסיביים.

3

תורה של הגיוזה לא איחר לבוא, צריך להספיק כל מה שחם. הזמנו גיוזה טופו, בפועל הגיעה גיוזה עם שרימפס. מסתבר שהערב הם החליטו להוסיף שרימפס לכל הגיוזות. שזה נפלא. עבורי. אבל תוספת קטנה של תשומת לב לזה שלא כל יושבי השולחן אוכלים פירות ים, הייתה מונעת את מעגל המבוכה הקטן שנוצר בינינו לבין המלצר שהגיש והתלהב. הגיוזות השמנמנות הללו היו המנה הכי טעימה שלקחנו. כלומר, שלקחתי. לא הצלחתי להחליט מי עושה יותר טוב למי, הבצק הנימוח או השרימפס השרמנטי. הרוטב שלהן היה אמנם רגיל, טריאקי משודרג שכזה, אבל לפעמים זה כל מה שצריך. המנות הקרות המתינו בשקיקה שנבצע בהם את זממנו. ספרינג רול זו מנה שמוגשת בלא מעט מסעדות. לאו דווקא אסייתיות. בדרך כלל זו אורגיית טעמים מצטופפים בתוך דפי אורז מגולגלים שגורמים לכם לרצות להצטופף איתם. הירקות הטריים נעטפו בצמוד לאטריות הצלופן הדקיקות והשתלבו נפלא ברוטב הירקרק בו טבלנו אותם. יכולתי להיות רק איתו מההתחלה, לא היה לי צורך בתוספות על ידו.  יאללה ניקח גם סושי, למה לא בעצם? אל תדאגי יהיה לך מקום גם לעיקריות. הבטחתי לה. מקסימום מחר תאכלי קצת פחות מהחמין. סופר ריינבו היה רול צבעוני עטוף בדגים שונים כשבתוכו השתרבבו להם סלמון, קנפיו ואבוקדו. אם לסושי הייתה משאלה אחת אחרונה טרם הוא נאכל, הוא היה מבקש להתרענן. הוא היה טעים, אבל מעט כבד, בחתיכה השלישית כבר חשתי צורך להוריד את מעטפת הדג, הרגשתי שאין צורך בו. אולי היינו צריכים לסמוך על תחושת הבטן שלנו ולהזמין את הספייסי טונה.

מנות עיקריות זה כבר מושג כל כך מיושן. הכול צריך להגיע למרכז השולחן. "טוב את תיקחי בשר ואני פירות ים ושוב לא נאכל אחד מהשני" ג'אסיה הייתה מסעדה מושלמת לדייט עם אמא. האקוסטיקה המעולה אפשרה לנו לדבר כמו שצריך בלי הפרעות קולניות. אמא לקחה שיפוד מונגולי, שזה שני שיפודים גדולים של נתחי כבש ואנטריקוט עם סלט וואקמה וירקות בטמפורה. "האמת שהזמנתי את זה בעיקר בגלל הכבש אבל יש כאן בעיקר אנטריקוט.." ואיך האנטריקוט? שאלתי. "הוא עשוי בדיוק במידה והוא איכותי וטעים אבל, הכבש.." בזמן שאמא שלי מתבכיינת על היעדרותו של איזה כבש קיבלתי את קדירת פירות הים שלי. קלאמרי, מולים שרימפס וחצי סרטן בחלב קוקוס, עשבי תיבול ואורז. מניסיוני הרב בתבשילי חלב קוקוס, האורז אמור להיות מאודה, רך ואולי אף מעט דביק כדי שיתאים למרקם הקוקוסי. לדאבוני הגיע אורז פרסי אחד אחד, שלכשעצמו היה טוב, רק פחות התאים למנה. יותר מדי רוטב, טעים לי אבל, אני לא רוצה להרגיש שאני רב חובל בספינה ששטה בים סוער של קוקוס. המולים היו לגלים, הקלאמרי כמעט וטבעו ורק השרימפסים צפו להם על פני החלב.

5

 

הגענו לסוף הארוחה, גם אם האוכל לא היה מושלם היה לנו כיף. אחד עם השני, מהאווירה הייחודית של המקום ומהיחס המקסים של כולם. בג'אסיה הלכו על תפריט ענקי. המון המון מנות. לפעמים עדיף לצמצם את הכמות ולהשקיע עוד כמה חוטים של מחשבה במנות שכן בוחרים להגיש. בקינוחים בחרנו את האייס ברולה ברוטב וניל וג'ינגר שהיה סביר, אבל דווקא לקינוח הג'אסיה היה שווה לחכות. כדור שוקולד חם בציפוי קמח אורז ופנקו עם סורבה קוקוס. פשוט, טעים, שילוב מרקמים נכון ומה עוד אגיד, כך משמינים מנחת.
1

מניות
מאמר קודםמלך החפלות
המאמר הבאהטריבונה- רכילות עסקית
קראתם עד הסוף ונותרה בכם סקרנות? נשאר לכם חיוך? אולי בפעם הבאה אכתוב עליכם. עד אז, אני מזמין אתכם להמשיך לקרוא אותי. אולי תפגשו את עצמיכן בין המילים.

תגובות

להשאיר תגובה