"אני רוצה את הסלט אצות הזה!" הוא לחץ על העכבר בהתלהבות כאילו הוא ימשה את אצות הוואקמה מן הים בשומר מסך של המחשב. לפעמים מתחשק לי להגיע למסעדה מבלי לדעת עליה דבר. לא אם היא הייתה ממוקמת פעם בבזל ושינתה לוקיישן, לא לדעת אם היא יפנית, איטלקית או מלזית. להיכנס עם כיסוי עיניים ואטב על האף, בלי שום ציפייה ופשוט ליהנות מהפתעות רצופות על שולחני. אני מוכן לקחת את הסיכון שיהיה זה ערב מזעזע ושלא אוכל לאכול כלום, אז מה? אז אגש למאפייה הקרובה ואתנחם בבצק חורפי מאתמול.
אבל זה לא יכול לקרות בעידן בו אנו חיים. אנו חייבים לדעת הכול על המקום אליו אנחנו מגיעים. לרייר על אטריות השעועית בטרם הורתחו, לצרוב את הטונה בדמיוננו כשאנחנו בדרך על פרישמן ולחכות, הו כמה לחכות לבננות המקורמלות שהמליצו עליהן כששמעו שאנחנו מגיעים לרחרח.
מעולם לא הייתי מאנשי הוואסאבי+ג'ינג'ר על נגיסי האורז הדביק והדגים הנאים. רק מלחשוב על הארומה מתחככת באפי, אני מוותר על התענוג. אבל כשמציעים לי אותם בתוך מוחיטו, יש על מה לדבר. אז לקחנו מוחיטו משודרג, שבעצם הוכיח שיש לשני השובבים הללו יעודים נוספים. אל העקצוץ המתקתק הזה התווסף גם קוקטייל עם ליצ'י וג'ין שתרם קצת מהקיץ שבו לאווירת המרפסת החורפית. מן סלאדה כך קראו לסלט האצות הנחשק. החלטנו לפצוח בשלוש ראשונות וכמובן שהוא היה ביניהן. זה מעין שקר שכולם משקרים לעצמם שסושי זה לא באמת משביע. אז אפשר פשוט לאכול עוד ועוד ועוד ובסוף, רוצים למות. סלט האצות והנודלס שימח אותו כגובה הציפייה. גם לי הוא ערב מאוד. הסומסום שפוזר מעליו הפך אותו גם לסקסי ונאה, רוטב הסויה והלימון נעם לכל הרכיבים, הרגשתי בריא. עד אשר הגיעו קוביות טופו בציפוי פריך העונות לשם אגדשי טופו. את המינרלים שנספגו בגופנו מהסלט, החליף שמן הטיגון של הטופו שלדעת שנינו, חסם מעט את הנתחונים מלספוג את טעמו המלוח של רוטב הדאשי. כיף לנגוס בהם. אך לא הייתה זו מנה טובה או רעה, אלא פשוט חסרת אופי. מאגורו טטאקי היו נתחי טונה אדומה שהצטרפו לחגיגת ההתחלה. טבילה קלה ברוטב הפונזו הובילה לביס המושלם. המנה נצרבה ותובלה במידה מדויקת כדי שתהיה ראויה להיקרא "נתחי טונה אדומה צרובה", בניגוד לכמה טונות אחרות שמסתובבות להן בעיר. יאמי.
אחרי שדגדגו לנו את המקור עם קדימונים בשלל רטבים הגיע תורם של השחקנים הראשיים לתת את תפקיד חייהם. המלצרית הסבלנית והסימפטית הסבירה לנו לאט על המנות שהיא הכי אוהבת, ומדוע הן זכו לתואר הזה. בראש סדר התפריט עמד לו רול הספיישל סלמון אינארי. סלמון, מלפפון, בצל ירוק, מיונז ואבוקדו עטופים באינארי וסלמון צרוב. לכאורה רול סטנדרטי שוודאי תשמעו עליו בעוד מקומות. אני מודה שאני אוהב רטבים בסושי. אין כמו לטבול את האצה החצופה בצ'ילי חריף כשמעט אבוקדו, עירית או שיטאקי רובצים להם בסויה, וחוטאים מדי שתי חתיכות גם בספיסי מיונז. את הרול הזה אהבתי דווקא מכיוון שהרגשתי שאני יכול ליהנות ממנו במינימום רטבים. לא משום שכבר היה בו מיונז, משהו בו פשוט הספיק לי ככה. הוא לא היה גולת הכותרת של כל הסושי שאכלתי או אוכל בחיי, אבל הוא בהחלט היה שווה. חשבנו איזה רול יכול להיות שונה ואוונגרדי בניגוד לקודם ולקחנו את ה – דרגון. צלופח מעושן ומלפפון עטוף בבטטה וטריאקי. רול בהחלט שונה ולאו דווקא צפוי, הוא נע בין קצת מתוק מדי לבין געגועים לטונה או סלמון. לא זכרנו מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלנו צלופח, אבל שמחנו שניסינו. כנראה שהפעם הבאה תהיה כשנצפה יחד בעונה העשרים של אימה אמריקאית, בה כל פירות הים שוחים לחוף כדי לנקום בבני האדם.
כאן ידענו שצריך לעשות הפסקה מהסושי. בתפריט הרחב של סושי בזל מצאתי קטגוריה שקרצה לי, "על הגריל". עממית, מה לעשות. למזלי גם בו יש צד כזה, אז הוא זורם איתי. הזמנו את ה – אבי הוטטה. שיפודי שרימפס וצדפות ברוטב טפניאקי. בניגוד לטונה הצרובה מהראשונות, השיפודים לא נצרבו בדיוק במידה. אני יודע שמדובר בשרימפס ושצריכים להיות מאוד עדינים. בכל זאת אני מאוד אוהב חריכה מזערית ומספקת בקטנטנים הללו. הם היו חביבים ורכים. אך נותרו מחוץ לגדר של ה"וואו והמדהים".
"עכשיו אתם חייבים לטעום את הספיישל שלנו" אחרי כל האוכל הזה לחזור לעוד סיבוב של סושי? מכמות הרטבים המתוקים כבר מאוד חיכיתי לקינוח. אך תיאורה של המלצרית את דג ה – יילו טייל הטרי, ואת ביצי הסלמון המתפצפצות להן ככתר זהוב על דג המלכות, כבש אותנו. הבטחנו שזה יהיה הרול האחרון, לשבוע הקרוב לפחות. אכן זכינו ברול הכי טוב לערב זה. הוא גולגל בהידוק הכי מוצלח, הטעמים שלו עגנו אחד על יד השני בשלווה ושרו שירים של ים. אפשר לומר שאחרי שנים של רתיעה, נהניתי סוף סוף מדג לבן.
בשלב זה אני תמיד כבר שומע את תרועת החצוצרות מרימה לי איפשהו בין האוזניים לאף. תפריטי הקינוחים כבר כאן. בננות מקורמלות בסילאן על שיערות קדאיף עם גלידת וניל משובחת. "אתם חייבים את זה!!" היא גערה בנו. זה כמו לשכנע הומלס ל עבור לפנטהוז במגדל דירות יוקרתי. ברור! שאני רוצה את זה. מנגד הוא נורא הסתקרן מקינוח הגיוזה הממולאת בתפוחי עץ וקינמון על קולי פירות יער. לי הייתה הרגשה לאיזה מדרון הוא עלול להתדרדר. אני רק יכול לומר ששבוע לאחר מכן, בא לי לחזור לסושי בזל ולאכול רק את הבננות קדאיף. ללא עוררין אחד הקינוחים הכי מנחמים, מפנקים וטעימים שידעתי. הגלידה אכן הייתה משובחת, הקרמול הנכון של הבננות, הסילאן, הקדאיף – ניסיתי שהצלחת לא תהיה במרכז השולחן, אתם מבינים. מנגד אצטט את הקסם הזה שישב מולי: " ניסיתי, זה היה מסקרן. אבל הבצק הזה לא נועד להיות קינוח והמילוי לא מפצה על כך." מזל שלקחנו גם גלידת תה ירוק שהצליחה להתגבר על תסביך הטעמים והשמנוניות של הקינוח. הצלחת נשארה בצד שלו, אחרי שחפנתי מעט מאוד ממנה.
בסושי בזל מצאנו את עצמינו שוב. האוויר בחוץ היה שלנו, גם התנור מעל הראש. בשורה התחתונה אני חושב שחווית הארוחה הייתה פשוט "בסדר" מדי. טעימה, מענגת ו "נכונה" מאוד. אני הייתי מוסיף עוד קצת יצרתיות שתיתן כמה טוויסטים שיגרמו לנו לזכור אותה גם כשכבר יהיו לנו שני חתולים וספה נפתחת.
