שוק תרבותי

זה התחיל בטפטופים קטנים של שיחות חטף בין אנשים, המשיך בשיחות בקבוצות ווטאסאפ והפך לקראת הקיץ של 2015 לדבר הכי חם בעיר – אנחנו לא מדברים על הרכבת התחתית בתל אביב (זה אולי יהיה נכון לקראת הקיץ של 2025), אלא על שוק לוינסקי שהפך בחודשים האחרונים למקום הכי לוהט בתל אביב. פלורנטין לפניך.

הדבר הראשון שאני רואה כאשר אני מגיע לשוק לוינסקי הוא קבוצת מטיילים ישראלים שעושה דרכה בין דוכני השוק בעזרתו של אסף, מדריך תיירים. הקבוצה הזו היא עוד אחד מהסממנים שקורה כאן משהו, שהשוק מלבלב ופורח לאחר תקופה ארוכה בה חסה בצל אחיו הממוסחרים (שוק הנמל, מתחם שרונה). פתיחתם של בתי קפה, מסעדות וגם כמובן הגירה של צעירים לשכונה, משלימים את התמונה. “יש בתקופה האחרונה שינויים בשוק”, מסביר לי מנחם אקוניס הקצב, תוך שהוא חותך נתח בשר עבה, “אתה יכול לראות בעצמך קבוצות מטיילים ובתי קפה שנפתחים”, הוא מתאר לי קצת בצער, קצת בהשלמה, של מי שהבין שאין מה לעשות כנגד שינוי הזמן, “פעם, לפני כמעט 50 שנה, זה היה באמת שוק, עם באסטות שנפרסו מרחוב הרצל עד העלייה ואילו כיום נשאר רק שם הרחוב”. אקוניס חושש שהייחוד של המקום ייעלם עם הזמן, “אנחנו פה כבר דור שני ושלישי, זה חלק מהאופי הייחודי של המקום, להבדיל מרשתות השיווק, פה המכירה היא אישית”.

מעדניית ‘חיים רפאל’ כבר הפכה למוסד מקומי שריחות הזיתים הסורים בה נישאים למרחוק. מה שהחל כחנות קטנה של ניצול שואה מסלוניקי, שריד יחיד למשפחה ענפה הוביל ליצירת שושלת תלת דורית של אוכל בלקני. “השוק שלנו לא מתעורר”, מספר לי חיים רפאל (הנכד), “הוא פשוט אף פעם לא הלך לישון”, הוא מוסיף בקריצה. “מה שאני יכול לומר זה שאוכלוסייה צעירה יותר מגיעה לשכונה. פעם לא היה פה דבר שפתוח אחרי שבע, היום זה כבר שונה”.

מלבי טבעוני

 

בורקס פנסו שנמצא בלב השוק מהווה מסורת של עשיית בורקס תורכי בן ארבעה דורות. “גם היוונים והבולגרים טוענים שהבורקס חתום על שמם, אך לנו התורכים שמורה זכות ראשונים”, מספרת לי ג’יני פנסו שגם היא רואה כיצד השוק הקטן אליו התרגלה משתנה לנגד עיניה. “הכול נהיה יותר מסחרי וכוחות של צעירים מהפריפריה מגיעים ומוסיפים גוון שונה”. כאשר אנחנו מדברים, נכנסת אל החנות אישה ששולפת כרטיס טעימות שנרכש באחד האתרים שמציעים לאחרונה סיור טעימות קולינרי בשישה מקומות שונים בעלות של 99 שקלים.
אחת האינדיקציות לפריחה של מקום, היא ניצני שמועות על חומוס מעניין שנפתח. זה בדיוק הסיפור עם ‘גרגר הזהב’, חומוס במרקם גלילי שנפתח לפני כשנה וחצי ברחוב השוק, פינת לוינסקי ומציע גם מלבי טבעוני וחצי מנה בעשרה שקלים לצד שתייה שאפשר למלא כל הזמן. במטבח פגשתי את עומר חביב, מוזיקאי עטור קעקועים שבין הכנת חומוס להגשה הוא עולה על במות עם להקתו ‘הגרייט מאשין’: “יש תנועה של אנשים לשכונה”, הוא מסביר תוך שהוא מגיש לי סלט “אלו הם כל אותם צעירים שרוצים לגור בדרום ולא בא להם לגור בפלורנטין. עבורם זה מקום מצוין, זוהי התעוררות חדשה שעדיין לא מאוסה כמו פלורנטין. יש גם את העניין של סגירת חנויות בדמי מפתח בגלל אנשים שבגרו ואת אותן חנויות תופסים צעירים בעלי יוזמה שמפיחים רוח חדשה במקום. אני גר בבניין בשכונה בעל ארבע דירות המאוכלסות בצעירים שהגיעו לעיר הגדולה”.

 

“פתחנו חומוסייה כי פשוט זה ענה על צורך שלא היה”, מסביר הדר צור, אחד השותפים במקום, “אני והשותף רצינו לאכול חומוס ולא היה. לא יצרנו חומוס גימיק אלא פשוט ראינו שצריך. כשהגענו היו בשכונה רק שלוש מסעדות מתוכן, שתיים פרסיות ואחת של אוכל בלקני”.
לידי יושב חנן עמר (32), שותף במסעדה במרכז העיר שנוהג לאכול במקום. “עברתי לשכונה הזאת לפני חמש שנים. ואני חושב שמי שעובר לכאן קצת שבע ממסיבות ורוצה משהו קצת יותר סולידי”, הוא אומר ומספר כי הוא מנסה לארגן בימים אלה ועד שכונתי “כדי שנוכל להיות כוח ולהוביל שינויים חיוביים בשכונה”.

מרכז קהילתי

 

סמוך לחומוסייה במקום מושלם, פתחה לפני שלוש שנים מעיין הרשקו (28), בית קפה לא מתיימר שמנסה למשוך למקום את הצעירים. הרשקו, שהייתה בעברה מפיקת מסיבות, שילבה כוחות עם אמיר יקותיאל (מ’בוטיק נקניק’ הסמוך) והשניים הקימו בית קפה, שלאחרונה בעקבות כניסתו של שותף חדש, מנסה להתרחב ולהציע את עצמו כפאב לילי. “זה קפה שמיועד לאוכלוסייה מקומית, אנשים פשוטים ובוגרים”, אומרת הרשקו שמספרת שהחשש שלה הוא “שלא נהפוך להיות מיינסטרים”. הרשקו מספרת על הרגע בו החליטה לפתוח את בית הקפה: “עבדתי במרכז העיר והיה חסר לי מקום לשבת בפנאן ליד הבית, כשראיתי את המקום, ידעתי שזה זה”.
מספר מטרים משם במורד הרחוב אני עושה שלום למולוק חנון, השפית הראשית של ‘סמשירי’, מסעדה פרסית מקומית שהניחוחות שלה נישאים עד למרחוק. ברחוב לוינסקי אחרי כמה דוכני תבלינים צבעוניים אני נכנס ל’קאימק’, מסעדה שנפתחה לפני כמה שנים והייתה מהמובילות של טרנד המסעדות הטבעוניות שהוכיחו שאפשר לעשות אוכל טבעוני, יצירתי ועשיר. השפית שלומציון מזוז מספרת: “יוסף הבעלים, אהב מאוד להסתובב בשוק, אבל חיפש גם מקום לשבת וכשלא מצא החליט לפתוח אחד כזה”. לפני כמה חודשים הם פתחו שלוחה של בית הקפה ברחוב זבולון הסמוך בשם ‘ברמצווה’ שיפעל גם בלילה ויציע מרקי קטניות, כנאפה וקינוחי חלבות. קאימק מציע לא רק תפריט יצירתי כולל ‘תבשיל פועלות’, ‘מרק מהפכה’ ופטה פיסטוק אלא כפי שמציין התפריט: “מרכז קהילתי פועם לשכונה הצעירה האחרונה בתל אביב”, ואכן בערבים ישנן מבחר הופעות של להקות צעירות וערבי ג’אז. מזוז, שקיבלה אותי בחיוך רחב, נראית אולי אישה צנועה וביישנית, אבל כשהיא חוזרת למטבח היא רוקחת יחד עם שותפיה תבשילים ייחודיים. “הרבה מהתבשילים שלנו”, היא מסבירה, “נוצרו תוך כדי ניסיונות ודמיון פרוע של אנשי הצוות שלנו שלכל אחד מהם יש את החופש להציע כאוות נפשו”.

 

כשאני חוזר לרחוב אני מבחין בשלט בספרדית שתלוי אחר כבוד במרומי אחת החנויות. תרגום מהיר לעברית מעלה כי הפירוש של אותו שלט הוא: “צאו לדרכם ואל תפחדו כי אלוהים אתכם”, ואולי זה המשפט שמסכם יותר מכל את שוק לוינסקי המתעורר, אמונה לצד פריצת גבולות קולינריים, דורות ותיקים שמנסים לשמר מסורת משפחתית לצד צעירים שמשלבים בין תרבות בילוי לאוכל ועל כל אלו מסתכלים תיירים ומבקרים שנהנים מהקוקטייל הטעים.

 

 

 

תגובות

להשאיר תגובה