תערוכת "עדות מקומית" לשנת 2024, המוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מוקדשת כמעט כולה למלחמת ה-7 באוקטובר ולהשלכותיה. התערוכה, המוצגת בעוד המלחמה מתחוללת, מציירת תמונה קשה וכואבת של מציאות חדשה, שונה מכל מה שחוותה ישראל עד כה
איתן אלחדז ברק
בין הרס לתקווה
התצלומים בתערוכה משקפים את מורכבות המלחמה והשפעותיה על החברה הישראלית. לצד תמונות קשות של הרס וחורבן, מוצגות תמונות מהפגנות תמיכה במשפחות החטופים, גילויי סולידריות ועזרה הדדית, ותהליכי שיקום של פצועים. התערוכה מציגה גיבורים בעל כורחם – משפחות שכולות, חטופים משוחררים, וספורטאים שהצליחו, למרות הכל, להביא רגעי נחמה וגאווה לאומה הפצועה.
תמונת השנה: רגע שקט, זעקה גדולה
בפרס תמונת השנה זכתה חן שימל, צלמת צעירה בת 25, עם תמונה שצולמה בקיבוץ בארי. התמונה, רגע קפוא בזמן, מתעדת מתנדב זק"א אוסף כתמי דם ורקמה אנושית בבית שבו נרצח קשיש ב-7 באוקטובר. "מיום הטבח כל חיי נהיו לתיעוד אחד ארוך", משתפת שימל. "ידעתי מההתחלה שמה שקורה עכשיו זה היסטוריה וצריך לתעד הכל. התמונה שבחרו היא מאוד שקטה, אבל זועקת בקול גדול".
סיפור אישי מאחורי תמונת השנה
חן שימל, עולה חדשה מאנגליה, עבדה כצלמת ב"כיכר השבת" ו"הג'רוזלם פוסט". התברר שהאדם שמופיע בתמונת השנה הוא אביה, מתנדב זק"א. למרות הסתירה לכאורה עם תקנון התחרות, הנהלת התערוכה קבעה ששימל עומדת בכללים.
זיכרון קולקטיבי: עדויות מצולמות מהטרגדיה
הצלם הוותיק זיו קורן שיתף את עבודתו בתערוכה, המתמקדת בהשלכות טבח השבעה באוקטובר. "אני שמח מאוד שיש לי את הזכות להציג במוזיאון", אמר קורן. "סדרה של משפחה שנשרפה בממ"ד בכפר עזה, ואני מלווה אותם ממש מתחילת הדרך בבתי החולים, דרך תקופת שיקום מאוד מורכבת, עם החזרה שלהם בפעם הראשונה לפגוש את הבית השרוף שלהם".
קורן הדגיש את חשיבות תיעוד הסיפורים האישיים: "יש מאות סיפורים שעדיין לא שמענו. אני חושב שבסוף, הזיכרון הקולקטיבי שלנו יורכב מהפסיפס האנושי של הסיפורים, של האנשים שמספרים את הסיפור שלהם".
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה"
קורן שיתף סיפור נוסף שליווה השנה: "זוג שנפצע… היו למעלה מעשרים הרוגים. כשגלי ובן מתעוררים בבית החולים בבאר שבע, הם כל אחד משוכנע שהבן זוג שלו כבר לא חי. והם מגלים שנמצאים באותה מחלקה. שניהם קטועי רגל ימין".
קורן ציין את הדמיון לסיפור שליווה לפני 20 שנה: "צילמתי את לואי מרי, חייל שעלה על מטען ונקטעו לו שתי הרגליים… אני יכול להגיד בצער שההיסטוריה משחזרת את עצמה".
"הרצון שלי הוא לספר את הסיפור דרך הנשים"
קורן הדגיש את הצורך בהאנשה של הטרגדיה: "לדבר במספרים נורא גדולים, משהו שקשה לנו להתחבר אליו רגשית… לעשות האנשה של המספר הזה ולראות זוג אחד ומה הם נאלצים לעבור בתהליך שיקום של שנה כל כך מורכבת עבורם".
דנה וולפייר ללקין: "אין מקום לגופות ולחלקי אדם"
דנה וולפייר ללקין, מייסדת התערוכה, הסבירה את החלטת צוות השופטים לא לפרסם תמונות גרפיות מהטבח: "התדיינו בינינו לבין עצמנו ואנחנו הרגשנו שאין לזה מקום. אין לזה מקום לגופות ולחלקי אדם, למרות ההבנה שיש פה הישג עיתונאי אדיר".
ללקין הדגישה את חשיבות התערוכה: "אנחנו יכולים להדהד את המוות ואת ההרס ואת החורבן גם עם תמונות פחות גרפיות. מגיע לפה קהל מאוד מגוון… המון קהל צעיר, גילאי 15 ומעלה, מגיעים לפה באמת עם המורים שלהם, לומדים על מה שקרה, מדברים על מה שקרה".
לסיכום
תערוכת "עדות מקומית" 2024 מציגה תמונה מורכבת של המציאות הישראלית בצל המלחמה. התערוכה מעוררת שאלות קשות ומזמינה את הצופים לחשוב על השלכות המלחמה, על גבורה, ועל תקווה.