מהחלון מחורר הירי של 'בית שביתת הנשק' ועד להגדות הפסח הקיבוציות : מוזיאון הפלמ"ח מארח בחול המועד פסח מוזיאונים מהעוטף וגבול הצפון

תערוכות של 11 מוזיאונים ובתי מורשת מהעוטף וגבול הצפון מתארחים בבית הפלמ"ח החל מתחילת השבוע בתפריט המגוון: צילומים מהחיים על קו הגבול, הגדות פסח מאוצר ארכיון מכון שיטים, 'יומן המפונה' של המאיירת בת חניתה מיכל דיבואה והסיפור הטרגי והסמלי של אתר ההנצחה ל'בית שביתת הנשק' : מרחב להידברות שהקים אופיר ליבשטיין ראש מועצת שער הנגב שנפל בהגנה על ביתו בשבעה לאוקטובר

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

 

חלון משקיף לים התיכון

בחדר של מנהלת מוזיאון הפלמ"ח מונח חלון מנופץ עמוס קווי שבר שחוצים את מדבקת הצלליות שהודבקה עליו, עליה נראים דמוית אנוש שמנהלות שיח. אולי אין סמלי מזה כדי לבטא את החלום ושברו מאז השבעה באוקטובר. החלון הוא חלק ממיזם הקמה של 'בית שביתת הנשק' שהקים ראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל שנרצח בהגנה על ישובי העוטף בשבעה לאוקטובר. בשנות החמישים הקימה ישראל צריף על קו הגבול בין ישראל למצרים ושם נפגשה ועדת שביתת הנשק יחד עם נציגי האו"ם כדי לייצר כלים לדיון והידברות וגם כדי לדון בהפרות ההסכם. לקראת הרביעי לאוקטובר הוקמה תצוגה בצריף שביתת הנשק שעוסקת במו"מ וכלים שיהפכו את הסכסוך המר למשהו שניתן לחיות איתו. בשבעה לאוקטובר התחולל במקום קרב בלימה עקוב מדם בו כוחות צבא ומשטרה מעטים בלמו את הגעתם של המרצחים מעזה אל תוך ישראל ושם גם מצא את מותו ליבשטיין בהגנה על משפחתו בכפר עזה והתערוכה מוקדשת לזכרו. בסייפא של המיצג נכתב 'האם אפשר לדבר על מו"מ שחוקי המשחק האנושיים מתרסקים' ? ואז עולה התהייה : "האם יש לנו ברירה אחרת?"

ארבעה חתונות ולוויה

מרכז המבקרים 'עוז בנגב' מספר את סיפורו של קיבוץ נחל עוז הקיבוץ הקרוב לגבול. סרט ההדרכה מוצג לקהל ובו המאורע ההיסטורי של חטיפתו ורציחתו של רועי רוטברג רבש"ץ הישוב שהערבים התעללו בגופתו. בהלוויתו נכח משה דיין ונשא את נאומו הנבואי : "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?" בנאום אחר של דיין הוא מציין: "רצועת עזה היא מקור פורענות בכל משטר, כל עוד לא יושבו הפליטים בארץ אחרת ומי שמדבר על רצועת עזה מבלי לראות את הסבך והסכנות הכרוכים בהרכב האוכלוסייה חי בגן עדן של מטורפים".
באותו היום עמדו להתחתן שני זוגות בקיבוץ ודיין התעקש לא לבטל את החתונות למרות הכאב והאבל

 

החלון מהתצוגה של בית שביתת הנשק בו פגעו הקליעים בשבעה לאוקטובר
צילום תמונה – אייל יונג חבר כיתת הכוננות של קיבוץ עלומים שנפצע קשה בשבעה לאוקטובר

 

ארבע הגדות וגעגוע

"והיא שעמדה" היא תערוכה מיוחדת שחושפת צוהר לאחד ממפעלי התרבות היחודיים שהולידה התנועה הציונית בראשית דרכה והן הגדות הפסח של הקיבוצים אשר ראו עצמם מחד כממשיכי המסורת והראשונים שהתייחסו אל היהדות כתרבות ולכן הניסים הן פרי ידי האדם וככזו שראוי להוסיף ולחדש בהתאם לרוח התקופה. ורוח התקופה היא חזרה לארצנו ("ובזמן הזה קמה מדינת ישראל ובאו עלינו לכלותינו ובמו ידינו חוללנו נס זה" גבעות זייד, 1946) ועבודה עברית חקלאית ("גורן גרעינים, תם קציר ודיש" נחל עוז 1956)

"מטרת התערוכה" מסביר ערן ירקוני, מנכ"ל מכון שיטים, "לתת השראה לכל מי שניגש לסדר הפסח. סדר הפסח מבסיסו, כפעולה תרבותית, הוא ערב שנכון להוסיף אליו דברים. עוד חז"ל הורו לנו להוסיף, לדרוש ולהרחיב – איש איש לפי ראות עיניו… ההגדות הראשונות שנכתבו בשנות ה-20 יוצאות מתוך הנחה שהציונות היא פרק חדש, יציאת מצרים נוספת. צריך להוסיף פרקים, מדרשים, להמשיך את הסיפור. מהנקודה הזו התחילה יצירה בלתי פוסקת של קרוב למאה שנה…
אחד הדברים שרואים לאורך כל התקופות, הוא פרקי יזכור בהגדות האלו, יזכור של נופלים בארץ; יזכורים ראשונים בתחילת שנות ה-40, לשואה, מופיעים בהגדות הקיבוציות. אלו המקומות הראשונים, שתרבותית, הוזכרה בהם השואה, עוד לא כטקס, אך כאקט של זיכרון, וכמובן, המלחמות. הרבה מאד טקסטים של חיזוק הרוח: צדקת הדרך, מצפן מוסרי, כמו שפסח צריך להיות – חג החירות שלנו. הדרך לחירות הזו עוברת גם בתקופות כמו שאנחנו עוברים עכשיו, וכמו שעברנו בעבר…".

נען 1942
כפר סאלד 1971 להגדה הקיבוצית הוכנסו אלמנטים מעבודת האדמה ועונות השנה כיאה לעם שחזר מהגלות
מסכת פסח בקיבות יד מרדכי 1966
גבעות זייד 1946 "במו ידינו חוללו נס"
אורים 1949
איחוד הקבוצות והקיבוצים 1965 להכניס את דמותו של משה ולתקן עוול היסטורי
ליל הסדר בבית השיטה 1958
גשר הזיו 1950 נוסחי יזכור שנכנסו להגדות ומזכירים את השואה

 

אנחנו המפונים של חורף שנת 23

המאיירת המוכשרת מיכל דיבואה בת קיבוץ חניתה מציגה בתערוכה שהובאה ממוזיאון 'חומה ומגדל' איורים מנגזרות נייר ועיתונים בשילוב של איורים עם קריצה את סיפורה של מפונה במין יומן תמונות של אותם אלו שפונו לאחר אסון שבעה באוקטובר, היומן מפנה זרקור למפונים המתמודדים, ומסתגלים מי יותר מי פחות לחיים הרחק מהבית. איוריה העכשוויים של מיכל דיבואה מתארים את המציאות היום יומית בחייה של "מפונה", בת דמותה, על רקע אירועי השעה, ומלווים בדמע, בצחוק ובאבסורד. לצד זאת ובאופן שקושר את גורלם של מפוני 48' למפוני 23' – מוצגת בתערוכה איורים של מיכל לספר ילדים 'סבא מספר בלי להגזים' שכתבו אורנה לנדאו ונורית כהן.
הספר מספר את סיפורם של ילדי חניתה ביום הכרזת המדינה. בליל 14 במאי 48 הוחלט לצאת למבצע פריצת הדרך אל יישובי הגליל המערבי הנצורים (מבצע "בן עמי"), להעביר אליהם מזון ואספקה ולפנות את הילדים למקום מבטחים. בפעולת פינוי מזורזת הועברו ילדי חניתה לנהריה במשוריינים ומשם לנמל חיפה על גבי רפסודות. היה זה לילה סוער ומסעיר שאף אחד מהם לא שכח… ".

יומן המפונה של מיכל דיבואה
הספר "סבא מספר בלי להגזים'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שעות פתיחה:
ימים א', ג', ד', ה' – 9:00-17:00, סיור אחרון יוצא בשעה 15:30
יום ב' – 9:00-15:00
יום ו' – 9:00-13:00

לתיאום ביקור ניתן לפנות למחלקת ההזמנות שלנו:
בטלפון ובווטסאפ: 03-5459800
בימים א'-ה', 9:00-16:00
ובמייל: [email protected]

בית הפלמ"ח רחוב חיים לבנון 10 ת"א

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות

להשאיר תגובה