שיחה עם הפסיכולוג דוד מעוז ישראל מנהל המיזם לטיפול במצבי חירום רוחניים במכון מצפן
מתקפת הפתע של חמאס בשביעי לאוקטובר לא הייתה רק טבח ברוטלי חסר מעצורים באנשים חפים מפשע, היא גם הייתה מתקפה על כל מה שאנחנו תופסים כאנושי וכמוסרי. לכן 'פרעות עזה' נטולות העכבות של חמאס ועוזריהם היו בה בעת מתקפה קונקרטית על כל מי שהם פגשו בדרך וברובד העמוק יותר: ניסיון לעקירת 'צלם אנוש' מעצמם ומקורבנותיהם בדרך זו הם יצרו שבר נפשי ורוחני שלא זכור בישראל בעשרות השנים האחרונות . אך מה הן ההשלכות של המשבר הפסיכולוגי בו מצויה ישראל ? איך ניתן לאפיין אותו ? ומה הקשר בין המשבר הנפשי למשבר הרוחני שחלקנו חווים ?
דוד מעוז ישראל הוא פסיכולוגי רפואי מומחה בתורת הנפש של ויקטור פרנקל ('לוגותרפיה') ומנהל המיזם לטיפול במצבי חירום רוחניים במכון מצפן – מחקר, פיתוח ויישום המשמעות בחיים. פניתי אליו בעקבות מאמר שפרסם בשיתוף עם הפסיכולוגית אפרת ליה שחף, תחת הכותרת : 'הפנומנולוגיה של המשבר הרוחני' כדי שייתן לנו עד כמה שניתן תמונת מצב פסיכולוגית של המדינה
במאמר שלכם אתם מציינים שהפסיכיאטריה ראתה בתחילת ימיה כל דבר שקשור לדת ורוחניות כפתולוגיה ורק באמצע שנות התשעים החלה תפנית קטנה שבה הפסיכיאטריה החלה להכיר בקשר שבין משברים רוחניים – דתיים לבין השפעתם על גורמים פסיכולוגיים ולכן במהדורה הרביעית של התנ"ך הפסיכיאטרי ה DSM הוכנסה קטגוריה חדשה לאבחון בשם 'בעיה רוחנית או דתית' אז האם ניתן לאפיין את מה שאנו חווים כמשבר רוחני ?
ישראל מעוז: "למעשה מדובר בשאלה של עוצמה, ובעניין זה חשוב להבחין בין המושג 'משבר רוחני' לבין 'מצב חירום רוחני' (מושג שטבע הפסיכיאטרי סטניסלב גרוף יחד עם אשתו) שניהם קשורים אומנם למצב שבו ישנה התמודדות עם אירוע משברי שקורה על רקע של חשיפה לאירוע טראומתי והצפה של הנפש, אך 'במצב חירום רוחני' לא מדובר בשבר בעצמי, אלא התמוטטות של מכלול העצמי, עד כדי פוטנציאל להופעתם של תסמינים הבולטים בהפרעות פסיכיאטריות מוכרות כגון פסיכוזה, מאניה או דיכאון עמוק. לצד זאת יש הבדלים ניכרים באפיוני האפיזודה, בעוצמתה, במשכה, ובפוטנציאל הצמיחה ממנה ".
ישראל מעוז מאבחן שני מושגים מאוד בסיסים שהתפרקו מאז אירועי 'השבת השחורה' : "הראשון זה ההתמוטטות בתפיסת ההשגחה – זה המענה האנושי לשאלה "מי שומר עלי" או "מי יכול להבטיח את קיומי?", "או האמונה שברגע האחרון יגיע מישהו ויציל אותי מפני נפילה לתהום". הכתובת יכולה להיות אלוהים או כל מושא רוחני אחר. היא יכולה להיות מנהיגי המדינה, הקהילה שלנו או אפילו ההורים שלנו, לעיתים גם כשאנחנו כבר "ילדים גדולים". באותה שבת נחשפנו לשיחות מזעזעות של אנשים שקוראים בתחינה לצבא, לרשויות להורים שלהם. יש כאלו שבתוך המצב עשו מהלך שהוא מאוד טרנסנדנטי באופיו ופנו לקשר עם אלוהות כלשהיא.
הדבר השני זו החשיפה של טבע האדם. מיהו האדם? ממה הוא עשוי? כלומר כל מיני שאלות שנמצאות בבסיס היכולת לשנו לצור אמון ביחסים ולהיות חלק מהפעילות האנושית. התפיסה של האדם שפתאום יכול לעשות מעשים כאלה מזעזעים ולפגוע באופן נוראי שכזה באנשים חפים מפשע, אזרחים, ילדים, תינוקות. יש משהו בנו שנשבר בתפיסה של מהו האדם. ברמה המודעת אנחנו יכולים להתגונן על ידי הגנה של פיצול ולהגיד 'זה חמאס'. אנחנו אחרים. אבל ברמה הלא מודעת אנחנו מבינים שבסופו של יום אנחנו עשויים מאותם חומרים, גם אם אלו עשויים להיות מנותנים ומעוותים באופן חולני על ידי אידיאולוגיה כזו או אחרת.
אז התפיסה של האדם שפתאום הוא יכול לעשות מעשים כאלה מזעזעים וקודם כל ממוטט אותנו, האפשרות שאפשר לפגוע באופן כזה באנשים חפים מפשע, לעשות דברים מזעזעים כאלה לילדים. כלומר, יש משהו שנשבר בתפיסה של מהו האדם. ברמה העמוקה והלא מודעת אנו שואלים אז מה זה אומר עליי ? מה זה אומר על האנשים שמקיפים אותי, מה זה אומר על האנושות ? אלו שני דברים שנשברו ואלו שני דברים שאנחנו מנסים לשקם כרגע על ידי תהליכים של פיצוי הן בהיבט של השגחת יתר וגם של יצירה של 'טוב יותר' בהתנדבות ובהתגייסות".
מעוז ישראל מאבחן שמטרת הטרור בהינתן העובדה שהם לא באמת יכולים לכבוש את המדינה: "היא לערער אותנו על ידי המעשים שלהם, כך שהדברים יהיו כל כך מזעזעים עד שאני ואתה לא נוכל לדבר, להבין, לדמיין אותם, כי לא יהיו לנו מילים בשביל זה, וברגע שהטרור מצליח לעשות לנו את זה, זוהי בעצם הטראומה שמשמעותה היא צריבה בבשר, שהמילים לא יוכלו לתאר וככה ישתיקו אותנו. הטראומה תשתיק אותנו".
אז מה התהליך של ההחלמה מהטראומה – למצוא מילים ?
"כן, עכשיו כל אחד צריך למצוא מילים גם כלאום וגם כיחידים בהתאם לאופן שבו הטראומה צרבה כל אחד מאתנו. על המילים חייב להתעקש ".
צמד החוקרים אגרימסון וטפט סקרו את המונח 'משבר רוחני' על פי הופעותיו בספרות האקדמית ומצאו כי אפשר לתאר משבר רוחני כצורה ייחודית של אבל או אובדן. צורה זאת מאופיינת בתהייה עמוקה או בהרגשת חוסר משמעות בחיים, הרגשה שבה אדם או קהילה מגיעים לנקודת מפנה, והיא מובילה אותם לשינוי מובהק באופן התבוננותם על החיים. עם הגורמים האפשריים למשבר הרוחני נמנים מחלה פתאומית חריפה, אובדן מערכות יחסים חשובות ומצבי מלחמה וחירום בדיוק עבור אותם מצבים הקים מעוז ישראל יחד עם קולגות שעוסקים בלוגותרפיה את מכון 'מצפן' : "אנחנו כרגע יושבים על פרויקטים שיהיו רלבנטים לתהליכי שיקום ברמה הקהילתית וגם ברמת הפרט. הרי מה זה 'הלוגותרפיה' – זה למצוא משמעות תחת התופת. זה מה שויקטור פרנקל עשה כשהיה אסיר באושוויץ. הוא עושה זאת ממש תחת שמי התופת באמצעות הממד הזה שאפיין אותו כבעל חשיבות מכרעת ביצור האנושי – הממד הרוחני. בממד הזה קיים כוח אנושי לחוות תחושת משמעות בכל רגע, בכל שעה עד הנשימה האחרונה. אני נזכר באחד הסרטונים שפורסמו בו נראית אחת המשתתפות מהמסיבה שמוצאת מחסה בשיח בשדה ותוך כדי יריות שנשמעות ברקע היא עושה מה שנקרא 'עבודה רוחנית פנימית' כדי לשמור על העולם הנפשי שלה ממש בזמן אמת. זה מתיישב על ליבת האמירה של פרנקל שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לשנות לעיתים את התנאים החיצוניים של המצב אבל תמיד יש לנו את החירות לקבוע את
העמדה וזה בדיוק מה שממד הרוח של האדם יודע לעשות".
אנחנו רואים מאז פרוץ המלחמה ומעשי הזוועה אנשים 'מתפכחים' מתפיסות ומאידיאולוגיות שהם אחזו בהם וגם היפוך מושגים : השמאל הפרוגרסיבי שנתפס שמגן על החלשים וזכויות אדם מגן לפתע על חמאס, מהלל את בן לאדן. ארגוני נשים בינלאומיים לא עומדות לצד הנשים שנאנסו וחוללו וגם זכורה לנו האמירה של אחת החטופות, פעילת שלום שפגשה את סינוואר והטיחה בו: 'איך יכולת לעשות לנו את זה?'
"תראה אחד הדברים בטראומה שיכולים גם לעזור לנו להתמודד עם המציאות יותר טוב, זה שאנחנו נדע לזהות בברור מהו הרע ?. כלומר שאנחנו נדע לזהות מה נכון ומה לא נכון. מה שומר עלינו ומה פוגעני עבורנו, כי מה שקורה במנגנון של טראומה זה שהוא גורם לנו נזק מכמה כיוונים : תפיסת הטוב, הנכון, הבטוח עשויה להתערער אצלו עד שנוצר בלבול שהולך לחשדנות והימנעות יתר על מנת להישמר מפני התרחשות טראומטית נוספת ומצד שני יש גם לעיתים ניתוק וקושי לזהות את אותו מקום שהוביל אותנו לפגיעה, ולשחזר אותו. ככה מתרחש שיחזור של טראומה. אנשים נמשכים לאותם מקומות שהכאיבו להם בעבר".
האם ניתן להחיל את אותם דברים גם על מדינה ? "מדינה מורכבת מפרטים עם גישות שונות כלפי המציאות אבל כדי שלא נשחזר את הטראומה אנחנו נצטרך לעשות כאן תהליך של הבנה, מתן פשר ולמידה. מי זה החמאס ? מי זה הפלשתיני ? מי הם הפלשתינים שחיים איתנו כאן זאת כדי שלא נעשה הכללה שתגרום לנו לזהות כל אירוע כטריגר שמסמן את זה שעכשיו הולכים לתקוף אותנו ומצד שני שלא נטשטש ונערפל את תודעתנו במפני איזורי הסכנה".
ומה התפקיד של אידיאולוגיות בתהליך הריפוי ?
"אידיאולוגיה תפקידה לתת פשר, מובן והיגיון למציאות, בלעדי זה אנחנו נגלוש לחוויה קיומית כאוטית, לפירוק של הנפש ובלבול זהות אך אני תמיד אומר שגם צריך לראות את הפתולוגיה שבתוך האידיאולוגיה. למשל תפיסה ליברלית מאוד יכולה להוביל אותנו למצב של פגיעות ואידיאולוגיה שמרנית עשויה להוביל אותנו לסגירות ולהכללת יתר. יש אידיאולוגיות שהן באמת נובעות מהיכרות עם המציאות, ויש אידיאולוגיות שנובעות מתוך הרצון לברוח מהמציאות אך הדבר החשוב הוא אולי פחות האידיאולוגיה כשלעצמה אלא לראות איך כל סובייקט פוגש אותה בהתאם לדרישות המציאות שבה הוא חי . איזה דיאלוג הוא יוצר עם התפיסה הפילוסופית, הדתית, האמונית או הפוליטית איתה הוא מתכתב ? במובן זה אנחנו יכולים לראות דיאלוג בריא, פורה ומצמיח ומנגד דיאלוג מעקר, מכרסם ומחבל".
לדוגמא תחת אדיאולוגיה דתית השאלה היא באיזה אופן האדם הפרטי מתכתב עם הדת? איזה דיאלוג הוא יוצר עם איתה. אנחנו יכולים לראות דיאלוג מאוד בריא ומצמיח, ואנחנו יכולים לראות דיאלוג שהוא מעקר מכרסם מחבל. אנחנו צריכים להיזהר מהמקומות שבהם האידיאולוגיה מתחילה לחנוק את הנפש, ומצד שני להעריך את זה שהיא מאפשרת את המפגש הרך עם המציאות, כי אי אפשר להיפגש עם אתגרי המציאות האנושית באופן כל כך חשוף. היא שומרת עלינו כדי שלא נהיה מעורערים מדי במפגש עם העולם".
אחד המושגים מעולם הפסיכיאטריה עליהם הושם דגש בכל הקשור למשברי חירום לאומיים הוא המונח: 'פציעה מוסרית' שבה ניתן לתאר פגיעה שנגרמת לעולמו המוסרי והערכי של אדם כתוצאה ממה שנתפס אצלו כאקט של חריגה ממה שהוא תופס כמוסרי. מעוז ישראל ואפרת שחף כותבים בעניין זה: " בַמקום של הפציעה המוסרית, במקום שאין בו אור, נעלמת גם העין החברתית שמבטיחה את שלטון החוק והסדר; הכאוס מתפרץ מתוך הלא־מודע, והלילה האפל של הנשמה מתחיל לפרק את העצמי מבפנים. מהמקום הזה מתפצלות שתי דרכים. האחת בורחת מהתמודדות, חוזרת לעולם הישן, אל סיר הבשר, אל עגל הזהב, אל העבדות, וזאת הדרך שהרוב הולכים בה. והשנייה פותחת את הדלת לצל הגדול והמאיים, לבושה, לאשמה ולתיעוב העצמי. ודווקא בדרך אפלה זאת האדם מגלה את הכוחות שחשב תמיד שמצויים אצל ה"אחר", זה שהטיל את צילו עליו" לפי מעוז ישראל כל טראומה יכולה להחריף את הפציעה – ההימנעות מפני מפגש עם המציאות, צמצום החיים ויצירת 'פולחן בטחון' של שמירה מפניהם ויחד עם זאת, "עם אני מצליח בתוך התהליך הזה להתמסר להכרה במציאות כפי שהיא אז ההזדמנות שניתנת לי כאן היא להתרחב ובכך להכיל יותר חלקי מציאות שבתוכי – שם נמצא החוסן. שם אני מגלה אפשרויות חדשות בעצמי, בזולת, בעולם, ומתרחשת הצמיחה מהטראומה".
לסיכום : בין הטראומה האישית לטראומה הלאומית על רקע מלחמת עזה אנו יכולים לבחור בין לחיות על 'חרבות ברזל' או על 'שמחת התורה' כך שבמקום להידרדר לדרך של אובדן משמעות ברוח אומני פירוק הזהויות והמוסר הכפול של השמאל הרדיקלי או מנגד – הסתגרות, צמצום ושקיעה בפולחן בטחוני משאת נפשו של הימין הקיצוני. לכן זוהי עכשיו צומת הדרכים אליה נקלענו שלא בטובתו כך שעלינו לדעת לחיות בין ספרטה לאתונה
