איש החינוך והפעיל החברתי ליאור טל שדה (46)  הוא ממנסחיה של התנועה של ‘היהדות כתרבות’ ובשעתו היה ממקימי ‘הישיבה החילונית’. פתרונות שהציע לסוגיית ‘השיימינג’ ו’הסיכול הממוקד’ ברוח היהדות הגיעו עד לפסיקות של בית המשפט העליון. בימים אלו הוא פרסם את הספר ‘מה למעלה – מה למטה’ בו הוא קורא לחברים שלו מהאגף השמאלי – ליברלי ליצור “דיאלוג אוהב עם היהדות ברוח ההומניזם החילוני’. בשיחה עמו הוא מסביר מדוע הספר רלבנטי לחיינו “אסור לנו להפקיר את היהדות וגם להתלונן שהיא חשוכה”. 

טל שדה טוען כי “מהפכת היהדות ההומניסטית כובשת עוד ועוד לבבות בבתי הספר, במכינות הקדם צבאיות ובצבא”. בספר מתארחת חוקרת המשמעות ד”ר פנינית רוסו נצר שהוציאה אף היא ספר חדש בשם “משמעות מחפשת אדם” והיא טוענת בשיחה כי “המרדף חסר התוחלת אחר האושר מביא אותנו למפח נפש” והיא מציעה היפוך פרדיגמה: “האושר הוא תוצר של משמעות”. 

יום אחד נכנס ליאור טל שדה לכיתה בתיכון ודרש עבור התלמידים בעניין ‘היהדות ההומניסטית’. בגמר השיחה לקחת אותו המורה לצד ואמרה לו “הסברת להם על היהדות כתפיסה תרבותית אך הם עדיין לא יודעים מה זה הומניזם”. שדה ודומיו – פעילים מרכזיים בתנועת ההתחדשות היהודית הרואה ביהדות תרבות מבקשים כמעט 30 שנה לחולל מהפכה תרבותית בישראל ולנסות להנחיל פרשנות חילונית ליהדות. זהו מאבק כמעט סיזיפי כי אותו אוונגרד שרבים ממנו הם דתל”שים נלחמים בשתי חזיתות קשות : מצד אחד – ישראל של הקמעות, של הרגש הדתי שכורך את הרגש הלאומי. מצד שני – ישראל שבזה למנשקי הקמעות אותם ‘חרדים חילונים’ כפי ששדה מכנה אותם בספרו :”אכן, יש בקרב הציבור החילוני חבורה לא קטנה של אנשים המבקש ים להרחיק מחייהם כל דבר שקשור ביהדות. הם צועקים “ה-ד-ת-ה” ברגע שמוזכר ציטוט מהמקורות. מבחינתם “בר” הוא סמל של רוע ופרימיטיביות. הם מאבדים את האיזון הפנימי כשמסתבר להם שעושים קבלת שבת בגן, או לומדים על יום כיפור בבית הספר. לעתים החרדה שלהם הופכת לשנאת הדת והדתיים”. (ע’ 162) 

 

“הספר מנסה להציג” מסביר טל שדה, “את המפגש של חילוני הומניסט עם היהדות יכול לגעת בכמה אנשים ולשמש חומר רוחני לכמה לבבות”. העניין עם מהפכות שהם צריכות דלק. והדלק הזה הוא רגש, להט בוער ואת זה אני חושש שאמצא פחות ביהדות כתרבות אף שאני מחזיק ממנה. אבל שדה אומר זאת במפורש “אני לא מציע זהות יהודית שלמה אלא רק דיאלוג אוהב עמה”. 

אני שואל היכן בתי הכנסת של התנועה הזאת ? של התפיסה הזו  ? “הלמדנים תמיד יהיו אחוז מסוים בחברה. במובן של לחיות את הדבר הזה של איך נראה יום כיפור, פסח ושבת ויש רלבנטיות לעולמות תוכן מהיהדות החל מאיסור לשון הרע ורכילות שכל כך רלבנטים לימינו קרי עולם השימייניג. אבל זה לא מנת חלקם של מעטים כיום. אני אומר לך שעשרות אחוזים מהעם היהודי כיום חיים את החיים שלהם בצורה של יהדות כתרבות. נפגשים איתה באופן חופשי אלא שצריך לעשות שם קצת שיפורים. קצת שיפוצים. זה נכנס עכשיו למערכת החינוך ויש מקצוע של תרבות יהודית. זה נכנס לחיל החינוך וכל קצין שמקבל דרגת רב סרן עובר לפני השתלמות עומק בתחומים הללו. זה מופיע עכשיו בזרם המרכזי. ואין היום כמעט מכינה קדם צבאית חילונית של לומדת את זה”. 

באחד הפרקים בספר מנסה טל שדה לעסוק בחומר הנפץ המוסרי שנקרא ‘סיכול ממוקד’ ועושה זאת דרך עקרון היהודי ‘מצווה הבאה בעבירה’ והוא מציג את מקרה יעל וסיסרא כתקדים לכך. 

בפרק אחר בספר דן טל שדה עם חוקרת המשמעות ד”ר פנינית רוסו נצר על מושג המשמעות בחיינו שמחייבת אחריות : “במקום לשאול מה החיים חייבים לי,הוא קורה לנו לשאול: “מה החיים קוראים לי להיות?”. לא מה אני מצפה מהחיים, אלא מה המצב הזה, האתגר הזה, הבעיה הזו, קוראת לי להיות, מה המשמעות שטמונה בה. זה דורש לקיחת אחריות” (ע’ 144) 

אם הספר גדוש בתובנות, הסברים ותיאוריות למכביר הרי שהחלק האחרון כולו נוטף רגש וגעגועים. בחלק זה שכתוב בצורה שירית חוזר טל שדה אל מכתבים שכתב בגיל 22 ובוא הוא מתאר בחרדה, באימה ובכאב את עזיבת הדת “אנשים לא חדלו מלשאול אותי

למה עזבתי את אלוהיי

ולא הבינו ששאלתם מקורה בטעות –

זה הוא שעזב אותי.

טל שדה מתאר את אובדן האמונה “והולדת הציניות” על רקע ישראל של רצח רבין, של אובדן חברים בעת פעולות צבאיות על רקע אהבות ראשונות ונראה שהכל כרוך בהכל. 

“בשלהי לימודיי בתיכון

כבר העזתי להתחיל להאמין

שאינני מאמין.

היו ימים בהם לא ידעתי שזה מותר,

שאפשר,

עכשיו כבר התחלתי להאמין בחוסר אמונתי

והיא מצדה טפטפה מעצמה

כל יום מעט יותר

על צינורות נפשי”

מה שעבר על טל שדה לתפיסתי הוא מאבק האיתנים בין הרגש (שהתבטא בסנטימנט הדתי) לבין הלוגוס – וידוע שהשכל הוא עריץ קר לב אך טל שדה ניסה וניסה למצוא את העולם שהקסם ניטל ממנו :

חיפשתי בין משרפות אושוויץ, בין רעידות

האדמה והמפולות, בין הלבבות

השבורים, בין המחלות,

חיפשתי וחיפשתי אחר מושך החוטים,

אחר “מלא רחמים”,

הייתי מוכן להסתפק ב”אל נקמות”

אבל לא היה שם דבר,

רק חושך וכמה בובות שבורות.

מה שמנע מבעדו של טל שדה להפוך ‘לחילוני חרדי’ הוא מידת הפרופורציה כך הוא קורא לזה וזה מה שהביא אותו לידי זה שיהפוך לגשר חי שמנסה לפייס בין אלו שעשו ברוגז עם היהדות. אנשים שהם הכוח היוצר של האומה לבין היהדות שיושבת לה בפינה החשוכה, מאובקת ושמורה וכמעט כורעת תחת נטל המילים והפירושים ומבקשת ‘בית יוצר לנשמת האומה’.  

 

תגובות

להשאיר תגובה