בטקסי הזיכרון האלטרנטיביים לחללי צה”ל שצמחו בשנים האחרונות יש מקום לכולם: בטקס ‘לזכר הנופלים והחיים’ עולים ומציפים את הכאב הלומי הקרב והמעגלים סביבם. בטקס ‘יום הזיכרון השבור’ מעלים את זכרם של החיילים ששלחו יד בנפשם וגם כאלו שלא קשורים למעגל השכול ובטקס הזיכרון הישראלי פלשתיני מנסים למרות הביקורת לומר “יום הזיכרון הוא היום המוצלח בשנה כדי לראות באנשים – אנשים”.

“זיו ציפה בכיליון עיניים לגיוס” כך פתח בשנה שעברה את עדותו, זוהר צמח וילסון כשסיפר על חברו לצבא “בא לי כבר להיות בצבא הוא אמר” אני וחיים הסתכלו עליו בפליאה. לשנינו היה ברור כי מתגייסים רק כי חייבים. שלושה חודשים לאחר מכן כל אחד מאתנו כבר היה בטירונות שלו. חיים בחיל האוויר, אני בחיל החים וזיו בהנדסה קרבית. הגורל זימן לנו לצאת באותה שבת. ישבנו אצל זיו. מצב רוחו היה שפוף. הוא גילה שהצבא לא היה באמת הדבר אליו השתוקק. למחרת כמה שעות אחרי שחזרתי לטירונות הסמל שולח אותי לפקידת הת”ש. זו מבשרת לי בלקוניות: ‘חברך זיו התאבד ואת יוצא להלוויה’. אני יוצא מחדרה ומהרהר ‘אני חייל בודד שהוריו בחו”ל שעושה טירונות אי שם בשטחים וחברי הטוב – מת.לוויה צבאית. מתחבק עם הוריו והודעה רשמית של הצבא שסיבת המוות אינה ידועה : זיו נמצא ירוי בחדרו בבית הוריו. אולי זאת תאונה ? הוריו מראים לי את מסלול הקליע שהמשיך לטייל בבית לאחר שיצא מגופו. מחדרו של זיו אל המסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריו בו פילס דרכו דרך ארון הבגדים וסיים את מסלולו על הקיר מעל מיטתם. החורים שיצר בקירות ובארון כוסו עם מדבקות של דרדסים…באותו היום אני מגיע באיחור אל הבסיס אף אחד לא מעיר לי. שנים לאחר מכן זיו היה מופיע מדי פעם בחלומות שלי. אך לא מדבר ותמיד מנסה להרוג אותי. 36 שנים חלפו מאז לכתו של זיו שלעד יישאר ח”י שנים”.

העדות הזאת ניתנה על ידי וילסון בטקס ‘יום הזיכרון השבור’ שנערך בכל שנה מאז 2011 בקהילת האומנים ואנשי הרוח שיושבת בפרדס חנה, “המטרה שלנו בטקס” אומר ערן אביבי שמארגן את האירוע יחד עם ליאת שכטר בשנים האחרונות “הוא להביא קולות שונים מכל גווני החברה”. הטקס האינטימי אליו מגיעה הקהילה המקומית נעשה במימון המונים ובשיתוף מלא של אנשי הקהילה שאף מוזמנים לקחת בו חלק “מבחינתי כל אחד שיש לו מה לומר על אובדן, כאב ושבר מוזמן לעלות על הבמה”. מארגני הטקס הרחיבו מאוד את מושג השכול ואת הפורמט הקבוע של טקסי הזיכרון שכולנו גדלנו עליהם “השירים אצלנו לא חייבים להיות רק בעברית ואפילו לא רק עצובים”  הוא מציין. השנה תדבר בטקס בין היתר במאית תיאטרון בובות וביבליותרפיסטית אלית ובר “תמיד ידעתי שאני קרויה על שמו של חייל בשם אלי אפשטיין שנהרג במלחמת ההתשה ושדודה שלי והוא היו חברים לתקופה קצרה והוריו מאוד אהבו אותו” היא אומרת. אך רק בגיל 20 היא החליטה לחקור את העניין לעומק “נפגשתי עם הוריו ולמדתי על דמותו”. היא מציינת. בפעם השנייה שביקרה אותם אימו כבר לא הייתה בחיים ולאחר שנה גם אביו נפטר כשהגעתי שנה לאחר מכן לקרית שאול לא זכרתי היכן הקבר והייתי צריכה לעבור בין כל הקברים עד שמצאתי את קברו שם גם הבחנתי שהוא נהרג בגיל 23 וזה היה בדיוק גילי באותה העת”. בטקס גם יעלה וידבר גילי בלינדר שיעשה ‘ספוקן וורד’ על הדילמות שעלו בשירות שלו בעזה.

עמותת ‘רסיסים’ שנוסדה לפני שמונה שנים הוקמה במטרה לתת את המקום הבטוח להלומי קרב ונפגעי פוסט טראומה יחד הם יזמו את ‘טקס הזיכרון לנופלים ולחיים’, איתי אקסלרוד (31) שלחם בצוק איתן והפך למנכ”ל העמותה מספר “בכל שנה הטקס גדל ומגיעים עוד לוחמים, לוחמות, ובני משפחות שמוצאים מקום בטוח ומכיל אצלנו. ישנם יוצאי יחידות קרביות שמגיעים לטקס ולאחריו מבינים שהם סובלים מפוסט טראומה, שהם הדחיקו במשך שנים, שהייתה סיבה שבגללה הם ברחו מיום הזיכרון ומהשתתפות בטקסים במשך השנים”. את הטקס יזם ירון אדל שסבל מסיוטים ודיכאונות והחליט שצריך ליצור מקום מכיל ובטוח עבור אנשים כמוהו, “אני אומנם לא מאובחן כפוסט טראומטי” מספר אקסלרוד “אבל כולנו חלק מתוך העולם המורכב של חוויות קרב”. אקסלרוד משתף שאחד הדברים החשובים שהעמותה מקדמת ששיאו בטקס השנתי (שהשנה נערך בשיתוף נט”ל) הוא ‘לשתף ולדבר את חווית הקרב. הישראלי הממוצע יאכל לך את הראש על כל דבר אבל על מה שעבר עליו במלחמה יאמר תמיד ‘הכל בסדר’ או להבדיל ‘דבר עם החבר שלי הוא סבל יותר ממני. זה משהו עמוק בדי אן שלנו שאנחנו תמיד אומרים ‘מי אני לעומת מי שנפצע”. בצוק איתן אקסלרוד היה היה שותף לפינוי של קצין נח”ל צעיר בשם רועי פלס שנהרג בעת הלחימה הקשה. “לא חשבתי שזה קשור אלי” סיפר “ורק שלוש שנים לאחר מכן כשעליתי לקבר שלו נשברתי. נפלתי על ארבע ובכיתי. זו הייתה סגירת המעגל שלי”. מבחינת אקסלרוד מעגל השכול והכאב כולל לא רק את מי שנפצע או נהרג “גם אלו שנתנו גיבוי, התצפיתניות, החימושניקים, אנשי המנהלה שדיווחו ועל אלו אתה יכול להוסיף את הוריהם וחברים או החברות שלהם. אני אומר שלכולם יש סיפור וגם אין צורך לעשות היררכיה בין הסיפורים”. כאשר מישהו עולה לדבר בטקס זהו רק שיאו של תהליך ארוך של הכנה שהוא עובר במשך מספר חודשים, “הטקס משמש באופן מסוים כאמצעי תרפויטי”.

גם מבחינתו של יונתן גר, מנכ”ל תנועת ‘לוחמים לשלום’ שלוקחת חלק יחד עם ארגון המשפחות השכולות בהפקת ‘טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי – פלשתיני’ הטקס עצמו יכול לחולל שינוי ולפעול לקירוב לבבות בין העמים “מי שיזם את הטקס הוא בומה ענבר לפני 17 שנים. בנו נפל באסון המסוקים והוא חשב על טקס משותף לשכולים ישראלים ופלשתינים. דרך ההכרה המשותפת בכאב שהם חולקים הם מקווים ליצור אופק של תקווה. הוא פנה עם הרעיון לפורום המשפחות השכולות וללוחמים לשלום”. הטקס על אף היותו שנוי במחלוקת וכמי שבכל שנה יוצר כותרות (השנה זה היה לאחר שחברת שלטי חוצות סירבה לפרסם אותו) והפגנות. על אף כל זה “הטקס גדל משנה לשנה באופן מאריכי כשבשנת 2019 השתתפו בו 10 אלפים איש ובשנת הקורונה צפו בו למעלה מ 200 אלף איש”. לפי גר הטקס מאתגר את התפיסה של ‘האנחנו’ , “מהאנחנו הישראלי – יהודי לתפיסה יותר אוניברסלית והומניסטית. אנחנו חושבים שכל עוד נמשיך לראות בעם הפלשתיני אויב חסר פנים המצב לא ישתנה”. ועל אף הביקורת על העיתוי הרגיש לעשיית הטקס אומר גר “אנחנו חושבים שיום הזיכרון הוא היום הכי מוצלח בשנה לראות באנשים – אנשים ושאפשר לשבת ביחד ומי יודע אולי גם להשכין שלום ומי שזה מפריע לו לא חייב להקשיב”. גר מציין בעניין כי “יש פער בין איך שהטקס נתפס בציבוריות הישראלית לבין איך שהוא מתנהל ואני מכיר לא מעט אנשים שדעתם התרככה אחרי שהם צפו בטקס”.

‘טקס הבדלה (או מעבר) בין יום הזיכרון לחג עצמאות’ הינו יצירה ישראלית – יהודית יחודית שנוצרה בארץ בשנים האחרונות ומטרת כמו שכבר מבינים מהכותרת לרכך את ההלחם הזה שנוצר בין אולי היום העצוב בשנה לבין אחד השמחים, “הטקס נולד בזכות שילוב יקר ללבנו בין שני הימים הללו אך שילוב שהוא גם כמעט בלתי אפשרי” מתאר ד”ר רני יגר, ממקימי קהילת ‘בית תפילה ישראלי’ שהחל את המסורת הזאת לפני 15 שנים “ממה שאני יודע לא מצאתי עוד שילוב כזה של יום זיכרון ועצמאות מחוברים ככה במדינות נוספות. אין דגם כזה ולכן יצרנו טקס שעוזר לנו לעבור בשלום את המעבר החד וגם לעבור תהליך נפשי”. כשהטקס החל להיבנות חשבו בבית תפילה על מודל של ‘הבדלה’, “גם פה מדובר במעבר בין זמנים” מסביר יגר “אתה נכנס לטקס כשברחוב ישנה עדיין את דממת יום הזיכרון, תנועת אנשים דלילה ומן שקט כזה. לאחר שעתיים את יוצא לרחוב הומה ורעש הזיקוקים והפטישים ברקע” הטקס בנוי ברוח הפסוק מקהלת ג’ :”עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד’, “חיפשנו תבנית מהמקורות ולבסוף מצאנו את הפסוק הנפלא הזה שמסכם את היום ונותן לנו קריאת כיוון. כך במהלך הטקס אנחנו עוברים על כל אותם כפילויות שמציג קהלת ושמסמלים את המתח הזה בין הניגודים שכולנו חיים אותו”. הטקס הזה עשה לו כנפיים והוא נחוג בקהילות רפורמיות, מסורתיות ובמקומות שונים בארץ. אני בעצמי ציינתי את הטקס בבית הספר הדמוקרטי בעירי קרית אונו,  שם זה הפך להיות מסורת מקומית ששכבת י”א לוקחת בו חלק ומנסחת כל שנה את תכני הטקס.

לעדות של זוהר צמח וילסון

https://www.youtube.com/watch?v=Aj73aX9Zfqg

 

 

תגובות

להשאיר תגובה