מפלצת בטון. כך מכנים רבים את התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, המתנשאת לגובה של שבע קומות בלב שכונת נווה שאנן. ב-17 באוגוסט 1993 היא נחנכה ברוב פאר והדר, אך עד מהרה הפכה לסמל של תכנון לקוי, בירוקרטיה מסורבלת וחלומות שהתנפצו. למרות זאת, בבטון האפור פועם עולם, שוקק חיים, מרתק ומורכב.
איתן אלחדז ברק
חגיגה שהתחלפה בהפגנות
היה זה יום חג בתל אביב. ראש הממשלה, שרים, ראש העיר וקהל רב נאספו לחנוך את התחנה המרכזית החדשה. גלי צה"ל שידרו מוזיקה שמחה, פילים משוקולד לבן חולקו למוזמנים, אך החגיגה נקטעה על ידי הפגנות של תושבי השכונות הסמוכות. הם חששו מהמפגע הסביבתי, מהרעש ומהפגיעה באיכות חייהם. חששותיהם לא התבדו .
התחנה המרכזית, שאמורה הייתה להיות מוקד תחבורה ומסחר משגשג, הפכה עד מהרה לסמל של כישלון. תכנון לקוי, זיהום אוויר כבד וקומות שלמות שנותרו ריקות הפכו אותה למקום דחוי ומנוכר בעיקר אותם קומות תחתונות. תוכניות העירייה משנת 2013, שאמורות היו להפוך אותה למבנה מגורים ומסחר, לא התממשו. צווי סגירה שהוצאו עקב בעיות בטיחות אש נדחו שוב ושוב, והפכו לפארסה בירוקרטית.
עולם נסתר בתוך הבטון
אך בתוך הבטון האפור והמנוכר, נוצר עולם מקביל, שוקק חיים ומרתק. קומות שלמות הפכו למקלט לפליטים, מהגרים ומבקשי מקלט. שוק פיליפיני תוסס פועל במקום, חנויות קטנות לצרכי קהילת מבקשי המקלט שמספקות להם מוצרים מארץ המוצא.
סיור אל עולם אחר
"דמיינו לעצמכם מפלצת בטון עצומה, שבע קומות של אפור מתנשאות מעל שכונת נווה שאנן. זה לא בניין משרדים יוקרתי, וגם לא קניון נוצץ. זוהי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, מקום שבו החלום והמציאות התנגשו בעוצמה." כך מתאר יגאל ברעם, מדריך טיולים מקומי, את המקום הייחודי הזה, שלכבוד הכתבה הזו התלוויתי אליו למסע אל תוך הסודות הנסתרים של התחנה.
התחלנו את הסיור שלנו בקומות העליונות, שם גילינו את העולם האלטרנטיבי של התחנה. "הייתה פה להקת המחול 'פרסקו' של יורם כרמי, בית תרבות וספריית אידיש 'יונג אידיש' למכורים לדבר. שוק פיליפיני, חנויות שאותם פוקדים מבקשי מקלט, פליטים, אומללים ועוד אנשים שקופים". אלו אנשים שבשבילם התחנה היא 'אם ואחות' עם הכיעור, הריחות ובליל השפות. במקום היה עד לא מכבר מקום משכנו של 'תאטרון קרוב' וכן 'במת מיצג' לאומנות רב תחומית. בין לבין נתקלנו בחנויות סגורות, מודעות שמזהירות מפני הטרדות באזור ציורי גרפיטי מדהימים על קירות הקומה השביעית, ומהגרים שישבו בחנויות בפתח התחנה.
הריחות, הקולות והמראות יצרו חוויה סוריאליסטית. הבטון הברוטליסטי שמשרה אווירת ניכור לצד צבעוניות עזה ושלטים מעשורים רחוקים מקנים תחושה שכאילו נזרקנו במנהרת זמן אל שנות התשעים. "זה לא מקום אטרקטיבי", מודה ברעם, ומישהו מקהל המבקרים זרק: "אני קורא לזה הצחנה המרכזית". אבל למרות זאת, התחנה מושכת אליה אנשים סקרנים, אמנים, צלמים וחובבי תרבות. היא הפכה לאתר תיירות בפני עצמה, מקום שמעורר עניין וסקרנות.
מסע אל בטן האדמה והבטון
לקראת סוף הסיור, ירדנו לחלקים האפלים של התחנה, אל הקומות התת קרקעיות. "פה היו פעם אולמות הנוסעים, אבל הם נסגרו בגלל זיהום", הסביר יגאל. לידם גילינו מתחם קולנוע ענקי נטוש, שגרם לנו לתהות על עתידו. "אנשים אפילו לא מגיעים לכאן", אמר יגאל כשירדנו עוד קומה. החניון הענק חשף בפנינו צינורות חשופים, מושבת עטלפים, ואפילו פתח למקלט אטומי.
המסע אל תוך הבטן של התחנה המרכזית היה חוויה מטלטלת. גילינו עולם שלם של ניגודים, יופי וכעור, חיים ומוות. "כדי לפרק את המקום הזה עולה הון תועפות", סיכם יגאל, "כמות עצומה של בטון יש בתוך הדבר הזה".
אז מה יהיה הסוף של מפלצת הבטון הזו? האם היא תמשיך להתקיים כעולם בפני עצמו, או שתזכה לגאולה? דבר אחד בטוח: התחנה המרכזית היא הרבה יותר ממבנה בטון עצום ממדים. היא מבוך נושם ופועם, עם סודות נסתרים וסיפורים מרתקים. בואו לבקר בה, גלו את הסודות שלה, ותראו בעצמכם את הפלא הזה.
עיריית תל אביב-יפו, באמצעות "עיר עולם ותיירות", מציעה מגוון סיורים המאפשרים חוויה מעמיקה ואותנטית של העיר. הסיורים, המשלבים היסטוריה, תרבות, אמנות וטעמים, נועדו לחשוף את הצדדים המיוחדים של תל אביב-יפו – החל מגילוי הסיפורים שמאחורי אתרי העיר המפורסמים, דרך טעימות ממטבח מקומי בעסקים ייחודיים, ועד הצגות מטיילות ומסלולים מוסיקליים ברחובות העיר
לפרטים נוספים :
