כבר כילד ידע האלוף (במיל’) אביהו בן-נון שהוא רוצה להיות טייס # מה שהוא לא ידע, שיום יבוא והוא יפקד על חיל האוויר הישראלי # הוא גם לא ידע שייקח חלק מרכזי ומוביל במבצע שהכריע את מלחמת ששת-הימים # כשחלה בפרקינסון הוא ידע דבר אחד: שאין לו כוונה להיכנע. הוא נלחם והתמודד עם המחלה, במקביל לעבודתו כיו”ר חברת יבואני הרכב UMI # דוד חרמץ חזר עם ראיון מיוחד

“נולדתי בגבעת עדה ב-1939 לחיה וחיים בניוק”, אומר מי שהיה מפקד חיל האוויר האלוף (במיל’) אביהו בן-נון. “הוריי הגיעו מפולין. אבא שלי, שהיה מדריך בתנועת הנוער הציונית גורדוניה, קיבל סרטיפיקט ועלה לארץ ב-1936 באופן חוקי. אמי, לעומתו, עלתה בעלייה בלתי לגאלית שנה מאוחר יותר. היא הייתה אישה אמיצה. כשנאלצה לקפוץ למים מהאונייה עשתה זאת למרות שלא ידעה לשחות. בזכות הצמה הארוכה שלה, הצליחו למשוך אותה לסירה. זה היה מול חופי כפר שמריהו.

“הוריי היו שייכים לגרעין שהקים את קיבוץ מעלה החמישה. כשהגיע רגע ההגשמה, הם נדרשו, כמו שאר ההורים, להפקיד את הילדים בבית הילדים. בשביל אימא שלי זה היה קו אדום. היא סירבה לכך בתוקף. לימים הסבירה לי את הסירוב שלה: ‘כולם מתו לי בשואה, רציתי אותך לידי; לא בבית ילדים’. משבר זה גרם להוריי לעזוב את הקיבוץ ולעבור להתגורר זמנית אצל דודה שלי בחיפה. משם עברו לקריית ים ובהמשך לקריית מוצקין”.

זיכרון ילדות חזק שלו הוא מ-כ”ט בנובמבר 1947. “הייתי בן שמונה. ישבנו במטבח והקשבנו בדריכות לדיווחים שבקעו מהרדיו הגדול. אבא שרטט על דף נייר שלושה טורים. טור של ‘כן’, טור של ‘לא’ וטור של ‘אבסטנשן’. במהלך ההצבעה הוריי היו במתח עצום. אני זוכר שאבא אמר לי: ‘יחליטו מה שיחליטו, אנחנו נשארים כאן’. לאחר שה’כן’ זכה לרוב, היה פרץ של התרגשות. הלכתי לאסוף את חבריי לכיתה, ואף להעיר חלק מהם, ויצאנו לרקוד במרכז קריית ים”.

בקריות עבד אביו תחילה כפועל בניין ובהמשך כקבלן בתחום זה. “אבל גם בזמן שאבא שלי היה כבר ‘בוס’, הוא המשיך לעבוד כמו פועל פשוט על הפיגומים”, מעיד בנו. “לא היה אצלו דבר כזה שנקרא סטאטוס. הוא נתן דוגמה אישית בכל רגע בזמן העבודה שלו”.

ולא רק בזמן העבודה. לטענת בן-נון אביו קיבל על עצמו אחריות על ליקויי בנייה שלו, זמן רב לאחר המקובל. “לא פעם שמעתי מלקוחות שלו, שגם כשהם התלוננו שנים לאחר סיום הבנייה – ואפילו 20 שנה! – על סדק בקיר, כדוגמה, הוא היה מתייצב עם עובדים לתקן את התקלה. וכשהלקוחות היו משבחים אותו בפניו על מעשה יוצא דופן זה, הוא היה עונה להם: ‘שטויות, אני זה שצריך להודות לכם. כי כשהאורחים שלכם יראו את הסדק וישאלו מי החמור שבנה את הבית הזה, המוניטין שלי ייפגע'”.

# # #

כ-30 שנה מאוחר יותר ובן-נון כבר מפקד בסיס חצור של חיל האוויר. י’, היה אז ראש צוות בטייסת 113. “בשעת ערב מאוחרת הטלפון מצלצל”, הוא מעיד. “על הקו מפקד הבסיס, אביהו, בכבודו ובעצמו. הוא שואל אותי מתי חיילי הטייסת עושים השכמה בבוקר, כדי להכין את המטוסים. לאחר שעניתי לו, ביקש שההסעה תעבור דרך מגורי משפחות, כדי לאסוף אותו. כשאספנו אותו הוא התעקש לשבת במשאית מאחור, כמו כולם. כשהגענו עבד כמו כולם והכי מדהים בסוף הפעילות, בשעה 8:00, הוא התקשר להטסה וביקש להשתחרר. כזו צניעות ודוגמה אישית לא ראיתי בכל השירות שלי”.

אין ספק: י’ נתן עדות יוצאת דופן על דוגמה אישית מרשימה. אלא ש-8 שנים קודם לכן, בזמן מלחמת ההתשה, בן-נון עשה הרבה יותר מזה: הוא סיכן את חייו, רק כדי להרשים את חייליו, או בניסוח אחר, מחמיא יותר: כדי להראות לפקודיו דוגמה אישית מהי. באותה תקופה הוא היה מפקד טייסת 69 שהטיסה את מטוסי הפנטום, שהיו אז המטוסים המתקדמים ביותר של חיל האוויר הישראלי.

זה קרה ביולי 1970. במהלך תקיפת סוללות טק”א (טילי קרקע-אוויר), נפגע מטוסו של בן-נון מטיל כזה. “זה היה בעומק מצרים, 50 ק”מ מקו תעלת סואץ”, נזכר בן-נון. “מצב המטוס שלי לא היה טוב. נשארתי עם מנוע אחד ועם כנף אחת. נורת אש פנימית דלקה. לא רציתי לנטוש מעל שטח מצרים וטסתי לכיוון שטחנו. כשהגעתי לתעלה נותרו לי עוד כ-80 ק”מ לרפידים, שם היה מסלול נחיתה. התלבטתי אם לנטוש והחלטתי לנסות ולהגיע לרפידים ולהנחית את המטוס. נחיתת אונס לפני אותו מסלול – לא באה בחשבון. בנחיתה ברפידים התברר לי שגם מצנח הבלימה היה קרוע. לא הצלחתי להאט. המטוס ירד מהמסלול. מכיוון שהאדמה הייתה קשה הוא המשיך לשעוט עוד כקילומטר וחצי. בדרך חלפתי על פני שלדי ברזל גדולים. אם הייתי מתנגש באחד מהם, זה היה עלול להביא לפיצוץ המטוס. בנס נעצרתי בשלום, בזכות תלולית עפר. כשראיתי במהלך הטיסה את נורת האש דולקת, הייתי בטוח שאין לי טילים במטוס. אחרי הנחיתה ראיתי שנותר במלאי שלי טיל אוויר-אוויר, ששכחתי מקיומו. איך שראיתי את הטיל הזה, ברחתי מהמקום בריצה מטורפת…”

למה התעקשת להנחית מטוס בלי כנף אחת ובלי מנוע אחד ועם נורת אש דולקת, אני שואל את בן-נון. “כי חשבתי שאצליח להנחית אותו למרות הכל”, הוא עונה בלאקוניות יבשה.

יכול להיות, אני ממשיך להקשות, שבאותם רגעים גם עוברת לך בראש המחשבה: אני מפקד הטייסת ואיך הפקודים שלי יראו את זה שנטשתי מטוס?

“כן. בהחלט. זה עובר בראש. בהחלט”.

בן-נון לצד ציור שקיבל כשסיים לפקד על חיל האוויר (צילום: דוד חרמץ)
בן-נון לצד ציור שקיבל כשסיים לפקד על חיל האוויר (צילום: דוד חרמץ)

# # #

ואולי בסיפור האחרון יש משהו שהוא מעבר לדוגמה אישית או חשש מ’מה יגידו’  ואולי אף מעבר לרצון ביצירת גלוריה בקרב פקודיו הטייסים.

בתקופה בה היית מפקד טייסת 69, אני מזכיר לו נשכחות, החלטת באחת ההמראות שלך ברפידים לעבור מעל הראשים של לוחמי חי”ר שהיו במקום. אחד הלוחמים שהיו שם זוכר איך כובעים עפו לאנשים מהראש ולדבריו “לא היה רחוק שגם הראשים שמתחת לאותם כובעים ייערפו”. באותה תקופה, אני מוסיף ואומר לו, עוד לא היה קיים ג’ינגל הלוחמים השלאגרי ‘מי משוגע – אני משוגע’. תגיד לי, אתה השתגעת?!

היה שווה להתגרות במרואיין שלנו. סוף סוף השפתיים שלו התעקלו והוא חייך לראשונה. היה שווה להתגרות במרואיין שלנו בשביל דבר יותר משמעותי – התובנה המעניינת שתקראו בשורות הבאות.

“אני לא חושב שהייתי משוגע”, הוא מגיב, “אבל כן – היו מעשי שובבות; מעשי קונדס”.

ואז הוא הוסיף משפט מדהים: “בעיניי זה לא רק לגיטימי. אני רואה את זה כאינדיקציה נוספת להיותך טייס טוב”.

מה, אני נדהם באמת, לטוס מעל הראשים?!

“אל תיתפס למקרה ספציפי. תבין את העיקרון: אתה לא יכול להיות טייס טוב, מבלי להביא את עצמך לביצועים שנמצאים בקצה המעטפת. ממש בקצה המעטפת. כדי להיות טייס טוב באמת, אתה צריך לדעת לעשות עם המטוס דברים שאיש לא חלם לעשות איתו. זאת מבלי לחצות את קצה המעטפת, כמובן. ברור שחייבים לדעת לעצור מילימטר לפני. ולכן אני חושב שכל טייס טוב, שאוהב את המקצוע, שרוצה להפיק מעצמו את המקסימום, יש בו גם מן השובבות וממעשי הקונדס”.

אם אני מבין אותך נכון, אמרתי לו, אתה אומר שאם היית ‘בוק’, מרובע, לא מזיז גבינות – לא היית טייס טוב.

“הבנת נכון. ולכן לא תמצא טייסים, בוודאי מפקדי טייסות, שיש להם רקורד של הפלת מטוסי אויב בקרבות אוויר, שאין בהם את התעוזה להגיע עד לקצה המעטפת”.

# # #

זו הייתה אהבת נעורים. כבר בגיל 12 ידע בן-נון שהוא רוצה להיות טייס. “כל מטוס שעבר בשמים ריתק אותי, ריגש אותי”, הוא אומר. “כבר אז אמרתי לעצמי ולמשפחתי: ‘יום אחד גם אני אהיה שם'”

בגיל 14 הצטרף לקלוב תעופה של נערי קריית מוצקין. “אימא שלי”, ממשיך בן-נון, “לקחה יוזמה וארגנה נשים, שהתרימו ורכשו חומרי גלם לטיסנים שהרכבנו והטסנו. משם הדרך לגדנ”ע אוויר הייתה קצרה וטבעית. בגיל 16 כבר הטסתי פייפרים. היום כבר לא מאפשרים זאת.

“בגיל 17.5 נבחרתי עם עוד ארבעה מכל הארץ להיות במשלחת נוער של גדנ”ע אוויר, למסע שהתחיל באירופה ונגמר בארה”ב. טסנו לשם במטוס של חיל האוויר. באמצע שנות ה-50 לא הרבה יצאו לטיולים מחוץ לגבולות הארץ, ומי שעשה זאת – זה היה בהפלגה. מי טס אז?”

אפשר ללמוד מזה שנבחרת להיות במשלחת של חמישה מכל הארץ, שהיית גם תלמיד מצטיין, אני מתעניין, ובן-נון מפתיע: “לא. הייתי תלמיד בינוני מאוד. בשבילי מספיק היה מספיק… אבל בכל מה שקשור לתעופה – תמיד חתרתי למקסימום. גם בתחומים העיוניים והלימודיים”.

לפני היציאה לאותו מסע, הנערים עברו סדנאות לימוד רבות ונדרשו לעוד דבר: לצאת עם שם משפחה עברי. וכך קרה שהנער, שבקושי התחיל להתגלח, מצא עצמו הולך למשרד הפנים ומשנה את שם משפחתו מבניוק לבן-נון.

חתיכת שם בחרת לעצמך, אני אומר לו. מה פתאום בן-נון? “זה היה קרוב, מבחינת האותיות והצליל, לשם המשפחה שלנו”, הוא עונה.

לפני הכל, אני מתעקש, בן-נון זה שם של גנרל היסטורי-מיתולוגי. סליחה, לא גנרל. ה-גנרל, בה”א הידיעה. הגנרל שכבש את הארץ. זה לא עבר לך בראש? זה לא היה ביטוי חיצוני לאמירה פנימית: ‘אני רוצה להיות יותר מאשר טייס’?

“לא, לא”, הוא עונה נחרצות. “אני רציתי להיות טייס. לא חלמתי על מעבר לזה”.

אגב שינוי שם המשפחה, בן-נון משתף אותי מדוע בחרו הוריו לקרוא לו ‘אביהו’:  “אבא שלי רצה לקרוא לי על שם אביו וגם אימא שלי רצתה לקרוא לי על שם אביה. שניהם נספו בשואה. כפשרה הם בחרו בשם, שייתן מענה לשני הרצונות הללו – אביהו”.

ב-1957 התגייס כצפוי לקורס טיס וסיים בהצלחה במגמת מטוסי קרב.

# # #

שש פעמים, הוא מעיד על עצמו, ראה את המוות מול עיניו, אבל רק פעם אחת הוא ראה באותן שניות בדמיונו המסויט, את אמו עומדת על פי קברו הפתוח, בזמן שמורידים את גופתו לתחתית הקבר.

זה קרה במרץ 1960. “במהלך אימון מתקדם”, הוא משחזר, “עשינו תרגיל קרב אווירי. באחד הקרבות האלה עשיתי תמרון חריף מאוד, וגרמתי לכך שטסתי ב- G גבוה מדי, באופן משמעותי. מה שאומר שפיזיולוגית אין לך יכולת להרים את היד שלך. במקביל המטוס החל לצלול. קיבלתי פקודה לנטוש, אבל כאמור לא יכולתי להרים את היד, כדי למשוך בידית לביצוע פקודה זו. באותו רגע השתלטה עליי מחשבה שהגעתי לסוף דרכי. ואז דמיינתי את אמי מתבוננת כיצד מורידים אותי לקבר. בסוף הצלחתי איכשהו להזיז את הסטיק שמולי ורגע לפני הסוף המר התחלתי לייצב את המטוס”.

ואיך אמך הגיבה כששיתפת אותה בחוויה הזו, אני שואל ובן-נון משיב מיד: “נראה לך שעשיתי את זה?! גם ככה החיים שלה היו מלאי חרדות לגביי, למרות שבמקביל היא כמובן הייתה גאה מאוד בשירות שלי”.

במלחמת ששת-הימים תפקד כמפקד טייסת 116. במסגרת זו היה אחד ממפקדי 11 המבנים ההיסטוריים, שהכריעו את המלחמה בשעה הראשונה לפריצתה: חיסול חיל האוויר המצרי במהלך ‘מבצע מוקד’.

אגב ששת-הימים, לא רבים יודעים שבמלחמה זו איבד חיל האוויר הישראלי קרוב לרבע ממטוסיו: 45 מתוך סד”כ של 197 מטוסים.

איך כל זה קורה לאחר מבצע מוקד וחיסול חיל האוויר המצרי, אני שואל את בן-נון שמשיב: “95 אחוז מהכלים שאיבדנו זה היה בגלל טילי נ”מ ו-5 אחוזים בגלל אובר מוטיבציה של הטייסים שלנו. הם כל כך היו חדורי מטרה וחדורי מוטיבציה, שהם צללו יותר מדי ונפגעו מריקושטים של תחמושת, שהם עצמם השליכו על האויב”.

במילים אחרות, ואם נתייחס לדברים שכבר אמר לנו בן-נון: לפעמים החתירה להגיע לקצה גבול המעטפת, מתפקששת. מתברר שלעיתים הגבול בין הקצה למֶעֶבר לקצה, חמקמק למדי.

בששת-הימים רושם בן-נון את החמצת חייו, כפי שהוא עצמו הודה בכך.

“ביום הראשון למלחמה, בגיחה הראשונה, המשימה שלי הייתה להפציץ את המסלולים בפאיד, שבמערב התעלה ואחר-כך לצלוף על המטוסים שחנו לצידם. תוך כדי ההפצצות אני מבחין במטוס תובלה צבאי מצרי שמתקרב. כשטייס התובלה הבין מה קורה, הוא ביצע פנייה חדה, במטרה לברוח כמה שיותר מהר. הייתה בי התלבטות: האם לנטוש את המשימה שכרגע אני עוסק בה, כדי לדלוק אחריו ולהשמידו – סיפור של 10 שניות, לא יותר – ואז לחזור למשימות המוגדרות שלי. מכיוון שהייתה לנו הוראה להיות בדממת אלחוט פחדתי לעזוב את המבנה שפיקדתי עליו, מבלי ששאר המטוסים שלי יבינו מה קורה איתי”.

חלפו חמש שנים. אל שולחנו של מפקד הטייסת בן-נון מגיע תרגום של כתבה שפרסם מוחמד חסנין הייכל, שהיה עורך העיתון אל-אהראם המצרי. “בכתבה”, משתף בן-נון, “הביאו את סיפורו של טייס מצרי שזכה באות גבורה, על כך שבתחילת המלחמה הוא הטיס במטוס תובלה את בכירי המטכ”ל המצרי ובכירי המטכ”ל הסורי שחזרו מסיור בסיני. הוא נתקל במטוסי אויב והצליח לחמוק מהם והנחית בשלום את הגנרלים הבכירים. פרטי הזמן והמקום של סיפור גבורה זה, כפי שהתפרסמו בכתבה, התאימו למה שקרה לי עם מטוס התובלה שבא לעברי. פספוס גדול”.

החמצת החיים שלך? אני שואל, תוך שאני זורה מלח על פצעיו.”אפשר להגיד”, הוא משיב בטון רפה ובלאקוניות יבשה.

# # #

במהלך שירותו צבר בן-נון כ-5,000 שעות טיסה, 455 גיחות מבצעיות וארבע הפלות של מטוסי אויב.

לא להרבה טייסי קרב של חיל האוויר הישראלי רשומים ברקורד הקרבי שלהם קרבות אוויר נגד טייסי קרב של בריה”מ, אחת משתי המעצמות העולמיות הגדולות ביותר באותה עת. לבן-נון זה קרה. בנוסף, הוא גם גָבָר במהלך קרב זה על טייס מיג-21 סובייטי, והפילו.

זה היה בשלהי מלחמת ההתשה. איך קורה שטייסים ישראלים מתעמתים עם טייסי קרב סובייטיים? הרקע ההיסטורי שנותן לי בן-נון מרתק: “המצרים עשו הכל כדי למנוע מהעם שלהם לדעת את מחיר הקורבנות שגבינו מהם במהלך מלחמת ההתשה; כולל קבורת החללים שלהם על גדות התעלה, ללא ידיעת משפחותיהם. כדי להמחיש לעם המצרי את מחיר המלחמה, הדרג המדיני קיבל החלטה להפציץ מטרות צבאיות בעומק מצרים. בנוסף, אני אישית ביצעתי כמה פעמים ‘בומים’ על-קוליים מעל הארמון של שליט מצרים, נאצר.

“כתוצאה מכך נאצר טס לבריה”מ ואיים עליהם שאם לא יגיעו לעזרתו הוא יחתור לברית עם האמריקנים. האיום עשה את שלו. בריה”מ הגבירה נוכחות במצרים, כולל טייסות קרב, וגם סיפקה תחמושת משמעותית, כולל טילי קרקע-אוויר”.

בהתחלה, מוסיף בן-נון, הדרג המדיני הורה לחיל האוויר לעשות הכל, כדי שלא להגיע למצבי קרב עם המטוסים הסובייטיים; אלא שה’אדומים’ חתרו שוב ושוב למגע. עד שבלית ברירה ניתן אור ירוק למטוסי צה”ל להשיב אש.

הקרב האווירי עליו אנחנו מדברים התרחש ב-30 ביולי 1970. “יצאנו שלוש רביעיות של מטוסים מטייסת 119. מיקמנו כמה מטוסים בגובה גבוה כפיתיון. 16 מטוסים סובייטים שעטו לעברם. שאר המטוסים שלנו הגיחו אליהם בשלב השני במהירות, מגובה נמוך. למרות שהם היו ביתרון מספרי עלינו (16 מול 12) תוצאות הקרב היו חד-משמעיות: 5:0 לכוחותינו”.

מחמשת המטוסים הסובייטיים שהופלו, הצליח טייס אחד למלט עצמו מהמטוס. ולמרות זאת סופו היה טראגי ביותר.

“על גורלו של אותו טייס נודע לי 23 שנים לאחר אותו קרב. ב-1993 – לאחר שכבר השתחררתי ולאחר נפילת מסך הברזל – התבקשתי ע”י משרד החוץ לטוס לרוסיה ולדבר בפני מועמדים לעלייה. הסכמתי, בתנאי שידאגו לי לאישור להטיס במהלך הביקור מיג 29, שהיה אז הצעקה האחרונה בחיל האוויר הרוסי. האישור ניתן”.

בן-נון נחת במוסקבה ומיד מיהר כדי לממש את הקופון הנוצץ שדרש וקיבל. אבל גם הרוסים לא פראיירים. אם מגיע מפקד בדימוס של חיל האוויר הישראלי לבסיס של חיל האוויר הרוסי, הלו”ז ממש לא יסתכם ב-היי, המראה, נחיתה ויאללה ביי. מפקד הבסיס פינה שעות רבות מיומן הפעילות שלו לטובת האורח הנדיר.

עוד מעט, במהלך הביקור, יתברר לאורח שהוא עצמו עומד בפני רגע נדיר הרבה יותר: פגישה אישית עם טייס אויב, שנגדו הוא ניהל קרב אוויר.

“בשלב מסוים”, משתף בן-נון, “מפקד הבסיס דחק בי שנצא לטיול רגלי, מחוץ ללשכתו. במהלך הצעידה הוא הורה למלוויו הרבים, שיותירו אותו ואותי לבדנו. המפקד הרוסי, ששלט באנגלית, אמר לי: ‘כאן, בחוץ, אני מרגיש בטוח לדבר איתך בפרטיות ללא כל אפשרות של האזנה, מה שלא בטוח שאפשר לקיים בלשכה שלי…’ ואז הוא ביקש שלא אדליף את הנושא עליו הוא רוצה לדבר איתי. ומיד הוא הדהים אותי: ‘אני יודע שהשתתפת בקרב האווירי נגדנו ב-30 ביולי 1970. גם אני השתתפתי באותו קרב. מכיוון שתוצאות הקרב היו כל-כך מביישות, לא ביצענו תחקיר על הקרב הזה. לא רק זאת, אמרו לנו שמי שיעז לשתף מישהו – קולגה, חייל, מפקד, בן-משפחה – במה שקרה אז, יישלח באותו יום לסיביר'”.

בן-נון, כאמור, הוכה בהלם. זו הייתה פעם ראשונה – ואחרונה – בחייו שהוא נפגש עם טייס אויב, שנלחם מולו. מתי מעט חווים חוויה כזו. “אתה יודע”, אמר בן-נון למארח הרוסי לאחר שהתעשת, “קרבות אוויר זה אירוע שכל אחד רואה מזווית אחרת. אבל היה שם אחד שראה את הכל: הטייס שלכם שפגענו לו במטוס והוא מילט עצמו מהמטוס הבוער. למה אתה לא מתחקר אותו?”

“הוא אמנם חי עד היום”, השיב מפקד הבסיס, “אבל באותה צניחה הוא הפך להיות צמח”.

כאן נדרשתי להסבר קצר של בן-נון: “כשהמטוס שלך נפגע ואתה מפעיל את מנגנון הנטישה, אתה נורה מהמטוס החוצה שכאתה יושב על כיסא המפלט. עד גובה של 10 אלף רגל יש חמצן. מעל גובה זה – אין. אם אתה נפלט עד גבול גובה החמצן, המצנח נפתח אוטומטית. אם אתה נפלט לגובה שאין בו חמצן אתה יורד על מצנחון – שרק מייצב אותך, אך לא בולם אותך – בעודך מחובר עדיין לכיסא. כך במשך מספר שניות, עד שאתה מגיע לגובה שיש בו חמצן. אז נפתח המצנח אוטומטית ואתה משתחרר מהכיסא.

“הטייס עליו אנחנו מדברים נפלט מהמטוס בגובה שאין בו חמצן. בשל היסטריה שהוא נתקף, הוא הפעיל את המצנח ידנית. בעקבות פעולה שגויה זו הוא צלל לאט, מבלי יכולת לנשום. ועד שהגיע לגובה החמצן נגרם לו נזק מוחי”.

"לא נתתי לפרקינסון לפגוע בשגרת חיי". בן-נון (צילום: דוד חרמץ)
“לא נתתי לפרקינסון לפגוע בשגרת חיי”. בן-נון (צילום: דוד חרמץ)

# # #

בספטמבר 1987 מונה בן-נון להיות מפקד חיל האוויר. באיחור של 5 שנים ממה שהובטח לו, לדבריו. “לפני שלפידות מונה להיות מפקד החיל לפניי, הבטיחו לי שר הביטחון אריק שרון והרמטכ”ל רפול איתן שאתמנה למפקד החיל הבא. אלא שהמפקד היוצא, דוד עברי, הכשיל זאת. למה? ממה שהבנתי הנימוק היה שאני לוקח יותר מדי סיכונים מיותרים. והיה עוד שיקול: אני צעיר מלפידות ב-5 שנים, כך שאוכל להתמנות לאחר סיום תפקידו”.

בן-נון, למזלו, אימץ את המנטרה-ההמלצה הפוליטית, הכל-כך מפורסמת של שרון – ‘תישאר על הגלגל’. ואכן כעבור חמש שנים מונה לתפקיד. “כן”, הוא משיב לשאלתי, “שני הוריי זכו להיות בטקס בו הרמטכ”ל מצד אחד ואשתי מצד שני, שמו על כתפיי את דרגות האלוף”.

האירוע המשמעותי ביותר שלו, בהיותו חבר פורום המטה הכללי, היה מלחמת המפרץ בתחילת 1991. זוכרים שעברי חשד בו שהוא עלול לקחת יותר מדי סיכונים? אז זהו, שבאותה מלחמה בן-נון היה ממש בצד הכי סולידי, הכי מאופק והכי מכיל.

בן-נון: “הקולות במטכ”ל היו בעיקר שיש צורך להגיב על הירי על העורף הישראלי. דעתי הייתה שלא להגיב”.

למה, שאלתי אותו, כי חששת שחיל האוויר לא יוכל לעמוד במשימה הזאת? “לא, ממש לא”, הוא נזעק. “הדגשתי שנוכל לעמוד בביצוע המשימה, אבל אם הדרג המדיני מחליט שלא, מי אני שאדחוף אותו לפעילות שעלולה לייצר בעיות, שעלולות להיוולד בעיקר בגלל חוסר תיאום עם האמריקנים, פועל יוצא של התנגדותם לתגובה ישראלית”.

פחדת מירי דו-צדדי לא מתוכנן? הייתה לך טראומה מהקרב האווירי במלחמת ההתשה, מול מטוסי האימפריה הסובייטית?

“לא”, הגיב בן-נון, “הייתה לי טראומה ממה שקרה לנו באסון ליברטי, כשהפצצנו בטעות אונייה אמריקנית”.

שש שניות על ליברטי: הייתה זו אוניית ביון של הצי האמריקני, שבשל סדרת כשלים וטעויות – הן של האמריקנים והן של הישראלים – היא אובחנה בטעות, ביום הרביעי למלחמת ששת-הימים, כאוניית אויב והופצצה ע”י חיל האוויר הישראלי (ודווקא ע”י טייס מנוסה ובעל הילה בחיל – יפתח ספקטור, שטען שלא זיהה את הדגלים האמריקניים שהתנוססו על התרנים שלה). באותו אסון, שהתרחש סמוך לאל-עריש, נהרגו 34 מלחים מהצי האמריקני ו-171 נפצעו.

לאחר שחרורו מצה”ל ב-1992, התמנה בן-נון להיות יו”ר חברת יוניברסל מוטורס UMI, יבואנית מכוניות ג’נרל מוטורס (GM) . במקביל שימש גם כיו”ר איגוד יבואני הרכב.

מודל לדוגמה אישית ואומץ לב. בן-נון בן ה-3 בחברת הוריו
מודל לדוגמה אישית ואומץ לב. בן-נון בן ה-3 בחברת הוריו

# # #

אביהו בן-נון (82) בעל חזות חיצונית מוקפדת, הכוללת בשנתיים האחרונות גם זקן צרפתי. הוא נשוי לאריאלה למעלה מ-55 שנים. להם חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים (בטווח הגילאים 65-42), ובנוסף 13 נכדים. שני בניו היו אף הם טייסים: ירון, הסנדוויץ’, טייס קרב והראל, בן הזקונים, טייס תובלה. הווירוס המשפחתי המשיך להכות גם בדור הבא: אחת מנכדותיו הייתה אף היא בקורס טייס, עד שהודחה.

משפחת בן-נון גרה משנת 80′ בנחלה גדולה, בת 30 דונם הכוללת מטע זיתים גדול, במושב שדמה שליד גדרה. הקרדיט למגורי הקבע באותו מקום צריך להינתן לבתו הבכורה של בן-נון, ענבר. “כשהיא הייתה נערה בכיתה י”א סיימתי את תפקידי כמפקד תל-נוף, היינו אמורים לעבור פעם נוספת דירה – והפעם למרכז. עד אז עברנו 14 דירות במהלך השירות הצבאי שלי. אלא שהפעם ענבר התקוממה והודיעה שנשבר לה לעבור שוב ושוב, ושהיא נשארת לגור אצל חברה במושב. לא הייתה לנו ברירה ונאלצנו לקנות משק במושב. ומאז אנחנו כאן”.

ביתם של הבן-נונים מרווח, רווי מפלסים ומדרגות. בקצה הסלון – פסנתר, עליו מנגנת בעלת הבית. במרכז הסלון אוסף של תנינים (דגמים, כן?) שלוקטו מכל קצוות תבל. ואגב תבל – מדף גדוש ספרי טיולים עולמיים בספרייה, מסגיר את אהבת בני הזוג למסעות ברחבי העולם. על קיר בולט בסלון – ציור ענק, אותו קיבל בן-נון כשסיים לפקד על חיל האוויר, ובו רואים את מפקד החיל היוצא, מגבו, כשהוא פוסע בין שברי זכוכית. “זה מדמה את מה שקרה במלחמת המפרץ”, מבאר בן-נון את היצירה.

בקומה השנייה גלריה גדולה ופתוחה, ובה מוצגים הרומזים כי בעל הבית הוא גנרל בכיר בדימוס: אוסף רובים עתיקים, פגיונות בגדלים שונים, וכמובן מגנים ומזכרות שקיבל בן-נון לאורך שנות השירות הרבות שלו.

חדר ובו מכשירי כושר מעיד על זיקת דרי הבית לפעילות ספורטיבית. “כן”, אומר בן-נון, “אני אכן מקפיד על פעילות ספורטיבית”.

זה לא במקרה. בן-נון משתף בגילוי לב ובאומץ רב, את דבר המחלה איתה הוא מתמודד ב-25 השנים האחרונות.

“זה קרה ב-1995. פתאום התחלתי להרגיש שונה. אובחנתי כחולה פרקינסון. היו לי שתי אפשרויות: או להיכנע או להילחם. בחרתי להילחם. לא ויתרתי לעצמי. לא ויתרתי לעצמי בדרישה האישית, הנפשית, הקוגניטיבית שלי, להמשיך ולטפל בבעיה במקביל לעבודתי. לא ויתרתי לעצמי גם בכך שהתחלתי להקפיד על ספורט יומי, שעבד על כל השרירים ובמקביל גם בנטילת תרופות, ובהם תוסף המזון הישראלי הנסיוני ‘מניטול’. כל הפעולות האלה ביחד עזרו לי ביותר להתמודד בצורה הכי מיטבית עם המחלה”.

ממש לפני פרידה, אמר לי בן-נון: “חשוב לי להוסיף ולהדגיש עוד משפט – הייתי רוצה להמליץ לכל מי שנודע לו שלקה במחלה זו, לקחת את עצמו בידיים ולהחליט שלא נגמר העולם ושאפשר להמשיך לחיות, ולחיות טוב וליהנות מהחיים”.

 

תגובות

להשאיר תגובה