שמעתם על 'הצד המואר של המלחמה' ? כולנו נחשפנו ושמענו על 'פוסט טרואמה' של לוחמים שחוו טרואמה בעת הלחימה ומתמודדים עם ההשלכות שלה, אך בעוד שהנתונים המחקריים מראים שלאחר אירוע טראומתי בין 20% ל 30% יחוו 'פוסט טראומה' (PTSD) הרי כל היתר 'יצאו מזה' ומתוכם וזה הנתון שפחות מדברים עליו : בין 30% ל 70% יחוו מה שקוי בעגה המקצועית : צמיחה פוסט טראומטית (PTG) בה האירוע המעצב יהווה זרז לשינוי חיובי בחייהם של אלו שחוו זאת (בעקבות אובדן, תאונה, מחלה, פרידה או מלחמה) .
רס"ן מיכאל הופמן קצין שיתוף אש של פלס"ר שיריון מספר על תחושה כזאת לאחר שירות מילואים אינטנסיבי בעזה: "חווית הלחימה בתוך תנאי לחץ דומה למעין טריף אחד ארוך של שימוש בפסיכדלים" הוא משווה וטוען, "זוהי חוויה קשה ועוצמתית שהיא משמשת כר פורה לצמיחה ותחושות של אחדות"
הופמן מצביע פה על תופעה שקובעי דעת הקהל מדירים מהשיח או לכל הפחות מתייחסים בלעג ומבטלים כלאחר יד אך פרופ' ג'ף קרייפל, מחוקרי המיסטיקה הבולטים בעולם מצביע על קשר מובהק בין מלחמה, אירועים טראומטיים ורגעי משבר לבין חוויות רוחניות עמוקות ובראיון להארץ לפני חודשיים מניח "כי רבים ישובו מהקרב עם חוויות שנחשבות כבלתי אפשריות, תנו לדברים האלה מקום" הוא מבקש
הופמן (31) רכז הכנה לבגרויות בתנועת 'אחרי' ובעל תואר שני בייעוץ ארגוני. הקים לאחר חוויות פסיכדליות 'קשות' את קהילת 'מדברים פסיכדליה' והוא מבין היוזמים של כנס מפתיע שבוחן את הקשר בין מלחמה לבין שימוש בחומרים משני תודעה מהיבטים שונים. הופמן מכנה את אזורי הלחימה בשם T.A.Z (אזור אוטונומי ארעי) מושג שנטבע ע"י ההוגה האנרכיסט חכים ביי כדי לתאר יצירה של מרחבים חופשיים מכבליו של הממסד אך בעוד שממשיכיו של ביי התכוונו למרחבים סופר ליברליים נטולי אכיפה (כמו המרחבים שיצרו המפגינים
במחאת Black Lives Matter) הופמן לוקח את זה למרחבי מלחמה קשוחים ואלימים: "החוויה של המלחמה כמו הטריפ הפסיכדלי יכולה להוות מרחב לשינוי טרנספורמטיבי שכוללת צמיחה, חיבור אנושי, לבחינה מחודשת של העצמי, מציאת כוחות שלא ידענו שיש לנו".
בספרות הפסיכיאטרית מתואר המונח 'פציעה מוסרית' כפגיעה בעולמו הערכי של האדם בעקבות חריגה ממה שהוא תופס כמוסרי. הופמן מספר שהשירות בעזה הציב לפניו מורכבות שלא חשב עליה לפני: "כבעל אוריינטציה שמאלית המלחמה ומה שפגשתי בעזה גרמו לי למשבר מוסרי". הופמן מתאר "כשהיינו בג'באליה בכל בית שני בעזה נתקלתי במדים של חמאס. יש אפילו חליפת תינוק של חמאס. .אפילו בדף שאלות באנגלית לתלמידים שתי השאלות האחרונות הן משהו בנוסח: 'אנחנו סובלים בגלל….'. הבנתי שהמציאות שונה ממה שתיארתי ואמרתי 'עבדו עליי'. ואז מגיעות תחושות של נקמה. אבל רגע 'אני לא באמת כזה' אבל 'עבדו עליי' ומה 'אני עושה עם זה?'וזו תחושה שראיתי אצל הרבה אנשים". הופמן אומר שאפשר לתעל את תחושות הנקמה לפי הערך הצבאי של 'חתירה למשימה' אז אפשר תמיד לשחק עם זה". עוד רגע של גילוי לב ותחושה של דיסוננס קוגנטיבי התרחש אצל הופמן כאשר בא במגע עם בעלי חיים משוטטים ברצועה: "הרגשתי שיש לי יותר חמלה כלפי בעלי חיים מאשר על האוכלוסייה האזרחית". התחושות הללו 'אכלו' אותו מבפנים: "אני יודע שזה לא נכון אבל למה אני מרגיש את זה?. אני עד היום נושא את השאלה הזאת בקרבי".
התחושות הקשות אליהם נחשף במהלך ימי המילואים היו יכולים להמשיך 'להתבשל' אצלו אך יום אחד הוא החליט יחד עם חבר לפלוגה לערוך 'מעגל שיח' והרצאות, "זה היה מאוד משמעותי עבורי" הוא נזכר ומציין שגם הצבא עורך ללוחמים שיוצאים מעזה ערבי אינטגרציה בהם הלוחמים מעבדים את החוויות הקשות שלהם (אני עצמי צילמתי מפגש כזה בקריה האקדמית אונו)
הופמן מציג צילומים של כתובות גרפיטי מתוך עזה של לוחמים כדי להמחיש את הלך הרוח: "כתובות גרפיטי משמשות את הלוחמים לביטוי עצמי אך גם כאמצעי לארגון המרחב בו שוהים הכוחות כמו סימון שירותים או דברים אחרים". הופמן צילום כתובת בה נכתב: "יכולתם לבנות פה גן עדן ובחרתם בגהינום, אז ברוכים הבאים לגהינום' , "חשבתי לעצמי. וואלה אולי זה נכון. אבל מי זה 'בחרתם' כך שאני לא בטוח שיש פה בחירה ואני לא ממש יודע 'מי אלו'. ועד עכשיו קשה לי להבין".
הופמן שופך אור לא מוכר על חוויות הלחימה כשהוא מתאר את ימי השהות בעזה כמורכבים מ 50% "סיר לחץ חברתי' כחיילים שנמצאים יחד זמן רב מדי". 40% ענייני לוגיסטיקה ורק 10% לחימה מבצעית בדרך כלל בתנאי חשיכה מוחלטת". הופמן חושף נתון מדהים בו הוא מדווח לטענתו כי "כמעט 50% מהפגיעות של החיילים הן של ירי של כוחותינו על כוחותינו" והוא מתאר זאת כדבר המפחיד ביותר בלחימה. אבחנה מעניינת שלו היא על התרבות 'ההומו אירוטית' של בין חיילים על מדים במלחמה: "דברים שלא היינו מעזים לעשות ללא המדים כמו להפליק על התחת ונשיקות מתקבלים בצחוק ובהבנה כאשר אתה על מדים. אבל מיד לאחר שאנחנו פושטים את המדים אנחנו הופכים למטרו סקסואליים ואומרים לעצמנו 'רגע, מה זה היה שם בדיוק'.
הופמן מספר מה קורה אחרי חוויה כזאת כשחוזרים הבייתה ומסיימים: "בהתחלה אתה לא מבין לאן הגעת. יש קצת סיוטים ואפילו עולות מחשבות כמו 'אני רוצה לחזור לעזה' אבל מהר מאוד משתלבים ומתרחקים מעזה אבל משהו בלב נותר משם. הלוואי ולא נלחם יותר ומצבי הקיצון התודעתיים שלנו יהיו רק בפסטיבלים"
