בתרבות הישראלית השם "תקליטים" הוא מילה נרדפת לנוסטלגיה, ימים שהיו ואינם ישובו, פסיפס נעורים שנעים להיזכר בו ולעתים להתרפק עליו בערגה ותוגה שצובטת בלב עם כל צליל או תמונה מהעבר.
ברם, בקרב אספני התקליטים בישראל, התקליט הוא מצרך מודרני, חשוב ושגרתי שאינו ערך "נוסטלגי" בלבד, אלא מושא הערצתה, פריט חשוב במקדש הפנימי שהם בונים לעצמם ומתייחסים אליו בהערצה, לעתים עיוורת (ככותב שורות אלה), אך בעיקר מתלהבים ממנו כילדים קטנים שרק עתה קיבלו ממתק שוקולד מהוריהם. כאספן תקליטים תל אביבי ממוצע, סצינת התקליטים התל אביבית מהווה חלק בלתי נפרד מחיי, קרוב ל-15 שנה: ההתלהבות מללכת לחנות תקליטים ולבחור את התקליט שחיפשת שנים או שאתה רוצה לשמוע, התחושה שאתה בלונה פארק של תקליטים ומתקשה במה לבחור והטקס המלווה את הנחת התקליט על גבי הפטיפון בשובך מאושר אל מעוז חפצך, זו התלהבות שאינה חולפת, אלא רק מתגברת עם השנים.
כנער, אני זוכר שהיו מספר חנויות תקליטים בולטות, בהן "החור בשחור", "אוף דה רקורד", "הקומה ה-13", "חוד המחט" ועוד ( וכמובן שוק הפשפשים הנצחי), חנויות ספציפיות שבכל סבב תקליטים הייתי נוהג לעבור בכולן, עד שאמצא את התקליט הנכסף שלא ידעתי מהו אלא רק שאני חייב להשיג אותו.
בשנים האחרונות ישנה עלייה בחנויות התקליטים ובקרב סצינת התקליטים התל אביבית: מלבד ירידי תקליטים הנערכים לעיתים קרובות בתל אביב, קבוצת הפייסבוק "חולי תקליטים" בה אספנים וסוחרים מחליפים תקליטים וחווים כבוד לתקליטים הנערצים עליהם, מסעדות כמו "פורט סעיד" בהן מנגנים מוסיקה מתקליטי ויניל בלבד, הדפסות מחודשות של תקליטים ( מהצ'רצ'ילים, אריק אינשטיין ועד גרציה ואמני "שוליים" נוספים שנערצים ע"י האספנים, ככותב שורות אלה) , אמנים חדשים המוציאים מהדורות ויניל מיוחדות לאלבומיהם ( לאחרונה רמי פורטיס הוציא, לדוגמא, הRps Surfers והחצר האחורית) וחנויות תל אביביות ( כביטניק, בי סייד) הנפתחות ונותנות מענה לאספני התקליטים שעבורם אף פעם אין "מספיק" תקליטים.
אחת החנויות החדשות שנפתחו, בה אישית הרגשתי עוד מכניסתי אליה כבן בית, תחושת חמימות ואהבה טהורה למוסיקה היא "חמור תקליטים" ( Hamor Records) הממוקמת בדיזינגוף 75 בתל אביב ומנוהלת ע"י ארבעה מוכרים/חברים/ אנשי מוסיקה בנשמה: עופר טל, גל עילם, גילי צימרמן ואורי קמאי.
כדי לנסות ולהבין מנקודת מבטו של איש מקצוע את סצינת התקליטים התל אביבית, תפסתי לשיחה את עופר טל מ"חמור רקורדס", מהתקליטנים הבולטים בסצינה הישראלית ( המכונה "סקולמאסטר", חצי מהצמד "רדיוטריפ", שותפו הבלתי נפרד של אורי ורטהיים "מיקסמונסטר") וחבר להקת "התפוחים", בכדי לנסות ולהבין דרכו: האם הויניל כאן בכדי להישאר?
עופר הוא למעשה מוכר התקליטים הראשון שפגשתי בנעוריי כשהגעתי לקנות תקליטים ב"חור בשחור", ולימים, עם היכרותנו, נסתבר לי כי האדם חי, נושם וחולם תקליטים, ואני מודה כי השיחה עימו לא הותירה אותי אדיש.
קודם כל השאלה הראשונה והמתבקשת – מאין הרעיון לקרוא לחנות "חמור" ?
"לשם החנות החדשה מספר פרושים וביניהם – חיה מקומית ארצישראלית וותיקה ולא מוערכת מספיק, בעלת אזניים גדולות – כלומר שומעת טוב, וחז"ל נתנו ראשי תבות לחמו"ר – "חבר, מורה ורב", בעצם מה שחנות תקליטים טובה צריכה להיות. וגם בינינו – מי פותח חנות תקליטים בשנת 2015?"
מיהם הכוחות הפועלים בחנות ?
"אנחנו ארבעה כוחות שפועלים בחנות – גילי צימרמן, איש סאונד שנים רבות, שמשוגע על גרייטפול דד ובוב דילן (כפי שאפשר אולי גם לנחש משם משפחתו), אורי קמאי – חולה בלוז, גל עילם (בעל חומוס אבו-דאבי) שמקצב הרגאיי זורם בעורקיו, ואני"
מה האג'נדה של החנות ?
"האג'נדה של החנות מתבססת על המוסיקה שאנחנו אוהבים ונושמים יום יום – בעיקר שנות השישים והשבעים ברוק הקלאסי, המתקדם והפסיכדלי, ג'אז ובלוז, סול, פאנק ודיסקו, רגאיי ומוסיקה אפריקאית, מוסיקה הודית, אבל בעצם ניתן למצוא אצלנו הכל – גם שנות השמונים והתשעים, פסקולים, מוסיקה אלקטרונית, היפ-הופ ועוד. דגש מיוחד אנחנו נותנים על המוסיקה המקומית הישראלית והמוסיקה של אזורנו – טורקית, יוונית, ערבית ופרסית".
כמה שנים אתה אוסף תקליטים? זוכר את התקליט הראשון שקנית?
"אני מקשיב למוסיקה וקונה תקליטים כבר מעל שלושים שנה, ולמרות זאת אינני מחשיב את עצמי כאספן מקצועי, יש כמובן בארץ אספנים גדולים ממני, אני מחזיק באוסף יחסית לא גדול אבל איכותי של חומרים שאני משתמש בהם לתקלוט, לדגימות ולהשראה. אני לא יכול לשכוח את התקליט הראשון שביקשתי ליומולדת 10 – למרות שאולי הייתי רוצה – זהו תקליטו של רוד סטיוארט "הסוואה" מאמצע שנות השמונים. לא הכרתי עדיין את הביטלס, ובהדרגה הגעתי למוסיקה "רצינית" יותר. נפטרתי מהעותק של רוד סטיוארט לפני שנים רבות."
בוא נלך כ-10 שנים אחורה, לא היו הרבה חנויות תקליטים בתל אביב, היו מקסימום 4. נדמה שבשנה שנתיים האחרונות, התופעה התפוצצה וישנן קרוב ל-8,9 חנויות רק במרכז תל אביב. איך אתה מסביר את זה?
"התופעה של החזרה לויניל היא קצת מתעתעת ויש לה לטעמי הרבה צדדים פחות מדוברים. המתבונן מהצד אכן יחוש בפריחה משמעותית שמתבטאת בחנויות תקליטים שנפתחו לאחרונה, ירידים וימי-תקליט, ספרים ומחקרים ברשת, הוצאות חדשות ומחודשות של תקליטים ישראליים ודיבור ברשתות החברתיות וברשת. העובדות מדברות בעד עצמן וישראל אכן מיישרת קו עם הטרנד העולמי. כלומר – פורמט התקליט אכן גסס מתחילת שנות התשעים ועד לפני עשר שנים, ומאז 2005 מכירות התקליטים עולות כל שנה. מאחר ואני בעולם הזה מספיק בשביל לזכור עשרות ומאות כתבות בעשרים שנה האחרונות על תחיית הויניל, אני לוקח את זה בערבון מוגבל. הדי ג'ייז, האספנים וחובבי המוסיקה מעולם לא הפסיקו להתעניין בויניל, והם שמרו על הלהבה במשך עשרות שנים, גם כשזה לא היה טרנדי, ויהיו שם גם כשהקהל הרחב יאבד עניין. הרי התקליט כבר לא יחזור להיות פורמט המוסיקה העיקרי להאזנה, פטפון בכל בית לא באמת יהיה, ואפשר להכנס לפרופורצייה אם לוקחים בחשבון שהמהדורות המחודשות מודפסות בחמש מאות עד אלף עותקים בלבד מכל כותר, מספר רחוק מאד ואולי בטל בשישים ממאות האלפים שכותרים מסוימים של אמנים אלה (כגון זוהר ארגוב ואריק איינשטיין) מכרו בזמן אמת."
ככל שיש יותר חנויות ויש יותר תקליטים, יש יותר "תחרות" בין חנות לחנות : איך מתמודדים עם זה?
"בישראל בכלל ובתל אביב בפרט אין יריבות אמיתית בין חנויות התקליטים אלא דווקא פרגון ואפילו שיתופי פעולה. זה קורה לדעתי משתי סיבות – האחת – שלכל חנות יש את הנישה שלה והז'אנרים שהיא חזקה בהם, והסיבה השנייה היא שאנשי מוסיקה הם לרוב אנשי שלום ולא באים לריב."
כשהיית מוכר ב"חור בשחור", קניתי אצלך את התקליט הראשון שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר והפכת למנהל חנות בעצמך : במה שונה התחושה בין להיות מוכר מומחה למנהל, עבורך כאספן / מוכר ?
"היה לי הכבוד למכור לך תקליטים כשעבדתי ב"חור בשחור", יחד עם ה"אוזן השלישית" הן שתי חנויות שהפכו למוסד בתל אביב, עם וותק של 25 שנה. אני גאה להיות ביחסים טובים עם שתי החנויות ועדיין מוצא בהן מציאות מפעם לפעם. ההבדל בין לעבוד ב"חור" לבין עכשיו כשיש לי חנות משלי היא בעיקר האחרויות והדאגה למלא את המדפים בתקליטים טובים."
מה מייחד את "חמור תקליטים" ומי קהל הלקוחות שבא?
" אל החמור באים באמת אנשים מכל הסוגים, מתחילים וותיקים, כאלה שקונים את הקלאסיקות לראשונה וגם כאלה שמחפשים דברים מיוחדים ונדירים. מטבע הדברים החנות שלנו מושכת די ג'ייז מכל התחומים, חובבי נוסטלגיה וזמר עברי, ובעיקר חובבי מוסיקה שאוהבים את הצליל של שנות השישים-שבעים. גם תיירים החלו לגלות אותנו ולקנות מוסיקה מקומית ועולמית."
מה הביא אותך לפתוח חנות משלך?
"הרעיון לפתוח חנות הגיע מהשותפים שלי, שקראו לי ואני התייצבתי למשימת פתיחת החנות בשמחה, וכמובן שנשאבתי לעבודה בחנות כי אני כנראה אוהב את זה."
מה התקליט הכי יקר בחנות ?
" התקליט הכי יקר שמכרנו עד כה בחנות היה תקליטה של זמרת הג'אז רימונה פראנסיס "באדאבאדא", ב950 שקלים לאספן ידוע ומכובד. כרגע התקליט היקר ביותר הוא של עדנה גורן ששרה משירי ברט בכרך ואחרים במצב נפלא ב350 שח. חשוב להדגיש שיש תקליטים מצוינים החל מ10 שח, מחיר ממוצע לתקליט יד שנייה עומד על כ40 שח לצרכן."
בעידן בו ישנן קבוצות פייסבוק וישנו EBAY ואנשים פרטיים המוכרים תקליטים, מה החנויות מציעות ללקוחות בכדי לבוא אליהן ולא להזמין תקליט בלחיצת כפתור ?
"בעידן הפייסבוק, האיביי ודיסקוגז עדיין יש מקום לחנות תקליטים שבה אפשר לשמוע תקליטים לא מוכרים, לבחור את העותק המועדף עליך ולהחליף דעות עם אנשים שבטעם שלך או אפילו שונה משלך. כמובן שצרכן התקליטים החכם משתמש בכל הכלים העומדים לרשותו ולא רק בחנות ואנחנו כמובן מברכים על כך."
היית קורא לתל אביב בירת התקליטים של ישראל ?
"תל אביב היא אכן בירת התרבות של ישראל ומן הסתם גם בירת התקליטים, אבל אני רואה את כל הארץ הקטנה שלנו כאזור חיוג אחד גדול, ומקפיד לבקר גם בחנויות שמחוץ לתל אביב. אנחנו משרתים לקוחות מכל הארץ."
אחד כמוך, שראה סצינות תקליטים בכל רחבי העולם וחי את זה שנים רבות – מה מיוחד בישראל בנושא הזה מנקודת מבטך?
" ההבדלים בין סצינת התקליטים העולמית לסצנה הישראלית רבים ויש לכך סיבות טובות. ראשית, הפסקת הייצור של התקליטים בארץ ב92-93 למעשה גרמה ליובש בשוק המקומי, בעוד באירופה ובארצות הברית לא הפסיקו מעולם. לצערי בגלל סיבה זו התקליטים המקומיים החדשים וגם המחודשים שיוצאים בתקופה האחרונה בכמויות גוברות והולכות אינם מיוצרים כאן והם למעשה תקליטי יבוא. הדבר כמובן מתבטא במחיר. גם גודל הסצנה משפיע, והעובדה שאנחנו קצת מבודדים מאירופה. למרות זאת אין לנו בכלל מה להתבייש בסצנה המקומית, ואני מקווה שעוד נזכה לראות הוצאות רבות וטובות."
נסה לתאר את אופיו של האספן האולטימטיבי, איך אתה מזהה אותם כשהם באים לחנות? הרי לא כל מי שבא, הוא אספן אמיתי.
" הרבה אנשים ניסו לתאר את פרופיל האספן המצוי, ובסופו של דבר כולם קצת נכשלו מאחר ולא מדובר בסטריאוטיפים אלא באנשים שכל אחד מניעיו איתו. בכל זאת אם רוצים להכליל, הרי יש את האספן-אגרן שקונה ללא הבחנה הכל מהכל. אין באמת הרבה כאלה, למרות שבכולנו אולי יש משהו מזה.
יש את האספן-הקטלוגי כלומר שמעוניין בכל מה שאמן מסויים הוציא, ובמקרה הקיצוני הוא מעוניין בכל ההוצאות שיצאו מכל המדינות. יש למשל אספני אלביס כאלה. האספן-הז'אנרי אוסף כל מה שקשור לתחום התמחותו – אם זה רוק ישראלי, ג'אז או רוק מתקדם למשל. יש את האספן-האקלקטי – שקונה מכל מיני ז'אנרים לפי העדפתו המוסיקלית, וכנראה שרובנו כאלה.
יש, אבל לא הרבה, את האספן-המשקיע, שקונה בזול על מנת שיום אחד יתעשר מהאוסף שלו. הכרתי גם מעט שקונים ואין להם פטפון בבית. בסופו של דבר בכל אחד מהאספנים יש קצת מכל טיפוס.
לבסוף צריך להדגיש – המוסיקה מעל הכל, היא מעניקה משמעות ועונג לחיינו, אם בתקליט ואם בכל פורמט אחר."
