כתיבה וצילום – איתן אלחדז ברק
ה-7 באוקטובר יצר שבר עמוק בתודעה הישראלית. תחושות הכאב, האובדן וחוסר האונים הציפו את החברה, והותירו צלקות פתוחות.
כמתעד וחוקר טקסים עקבתי במשך השנה הזו דרך האופן בו עוצבו ונעשו הטקסים אשר מהווים בבואה לחברה:
מטקסי אבלות דרך טקסי זיכרון ועד לתפילות וטקסי ריפוי המוניים עד שנדמה שהארץ הפכה לאנדרטה אחת גדולה.
בתחנות הרכבת, על עמודי תאורה ובכיכרות העיר פניהם של הנופלים והחטופים לא מרפים מאתנו. הסטיקרים הרבים שמוקדשים לזכרם של החיילים שנפלו הפכו לפסיפס הפכו לסימן היכר בפינות מרכזיות. אלו מנסים במחי משפט לזקק את תפיסת עולמו של אותו חייל, רק שלא יהפוך לעוד מספר אישי
הדיסקית הצבאית הפכה לפריט לבוש פופולרי וכדרך הזדהות עם החטופים.
המקפידים קעקעו על עצמם את תאריך המלחמה כמו אות קרב.
הטקסים, במבנה הברור והחזרתיות שלהם, מציעים עוגן של יציבות וסדר בתוך הכאוס. הם מאפשרים ליצור מרחב בטוח לעיבוד רגשות עזים, למצוא הדהוד לקולות שונים בחברה ולחזק את תחושת השייכות והסולידריות
בין הפגנות משפחות החטופים לבין טקסי 'שרים תפילה' ועד למאהל 'הגבורה' הכל טעון בטקסיות וסמליות: על דש הבגד אנו נושאים את סיכת החטופים, אפילו מילות הנימוס שונו ל'בתקווה לימים טובים יותר' או הגרסה המוקדמת של 'שלומי כשלום עמי'.
אפשר גם להתייחס אל רצף המחאות כדרך טקסית של משפחות השכול והחטופים לעיבוד הטראומה והכאב וכדרך לנסות להשיב שליטה לחייהם.
המחאה דורשת ממשתתפיה סגנון לבוש אחיד, קריאות עליהם חוזרים באופן רפפטיבי זאת לצד אלמנטים טקסיים כגון נשיאת לפידי אש, הבערת מדורות 'שבטיות' ושלהוב המונים.
המחאות יוצרות קתרזיס ואצל רבים ממשתתפיה זהו טקס חניכה לכל דבר ועניין שכולל קטרזיס ותחושת התעלות שיוצר ה'ביחדנס' הקולקטיבי
אפילו אני כצלם חשתי זאת לעיתים.
בכל טקס זיכרון מתקיים המתח המתמיד בין האישי ללאומי ובין המסגרת הקשוחה לניסיון לחרוג ממנה. בשנים האחרונות הייתי עד לכמה טקסי זיכרון אלטרנטיביים בהם מביאים לידי ביטוי קולות מודרים מהשיח: מטקס הזיכרון השבור שמביא את קולם של אלו ששלחו יד בנפשם בתקופת הצבא ועד לטקס הזיכרון של הלומי הקרב. השנה זה הגיע לידי שיא כאשר 'טקס הזיכרון הלאומי' של משפחות החטופים הוצב למול 'הטקס הממלכתי למלחמת חרבות ברזל' של זה הממשלתי. זהו רק עוד ביטוי לרוח התקופה. שבה אנו מתמודדים עם קיטוב, אי יציבות וחוסר אמון במוסדות הממשלתיים.
כמובן שאין לראות זאת רק על דרך השלילה אלא גם ניסיון ליצור טקס חף משיקולים זרים שמהווה ביטוי של 'רגשות העם'.
הצורך ליצור משמעות ולמצוא ריפוי הוביל גם לפריחה של טקסים רוחניים ואישיים: כך בשנה האחרונה לקחתי חלק בטקסים שמאנים להחזרת החטופים עם תופים אינדיאנים ופסוקים מהקבלה שהתרחש בפרדס חנה. בתל אביב הצטרפתי למעגלי ריפוי של קהילת שורדי הנובה שבכו איש על כתפי חברו, שרו ורקדו.
בירושלים עמדנו יחד עשרות אנשים 'בטקס זעקה' מלב אל לב ובקריאה 'די'.
מעולם לא השתתפתי בכל כך הרבה הלוויות בהן המצלמה כבר לא הגנה עליי כשהדמעות נשרו מעליהם: בשעת לילה מאוחרת עמדתי נפעם בחלקה הצבאית מההספד המצמרר של הרב תמיר גרנות שקבר באותו לילה מר ונמהר את בנו אמתי ז"ל. כך גם בהלוויה של החייל סדריק גרין מהקהילה הפיליפינית בה רב צבאי וכומר נוצרי קיימו יחד את טקס האשכבה. גם בטקסי האבל של העדה הדרוזית במג'דל שמס נחשפתי לראשונה לעדת המקוננים אשר הגיעו מהכפר השכן ועברו ברחובות וביכו מרה את מותם של הילדים.
אז מעצבים זיכרון בתקופה טראומטית ?
בבית הספר היסודי של בני בקרית אונו התלבטו רבות כיצד להתאים את הטקס השנתי לילדים הקטנים. המנהלת בשיתוף הצוות המקצועי יקיימו יום הנצחה בהלימה לערך 'האחדות'. מערכי שיעור תחת הכותרת, 'אנחנו עם של גיבורי על' ו'חרבות הברזל שלי' כך שלבסוף כולם יצרו את 'עץ האחדות' שמורכב מעלים שכל תלמיד יאייר.
משפחות הנובה יערכו טקס שיתחיל בשעה 06:29 בחניון רעים עם השמעת טרק המוזיקה בה הסתיימה בחטף המסיבה. המדרשה באורנים פרסמה חוברת עם רעיונות לעריכת טקס קהילתי שכולל גם 'קדיש לעוטף עזה' שכתב גלעד קריב לצד 'קדיש חילוני' של שלום סמיד. ב'מכון שיטים' שפועל לקדם חגים במתכונת יהודית – ציונית ברוח התקופה יצרו גם חוברת לעריכת טקס זיכרון שכולל גם תפילת יזכור ברוח הימים הללו: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו..אנשי העבודה והשלום, קרבנות טבח השבת השחורה תשפ"ד".
במלאת שנה לתאריך שטרף אתכל הקלפים, נדמה שהחברה הישראלית עדיין מתחבטת בשבר העמוק שפקד אותה. הטקסים, במגוון צורותיהם, הם עדות לרצון העז למצוא משמעות, ריפוי ותקווה. אך חשוב לזכור שטקסים הם רק כלי, והשימוש בהם צריך להיעשות בזהירות וברגישות. הדרך לעיבוד טראומה קולקטיבית היא ארוכה ומורכבת, והיא דורשת לא רק טקסים אלא גם דיאלוג פתוח וכנה, הקשבה לקולות שונים ונכונות לבנות גשרים בין המחנות. רק כך נוכל להפוך את הזיכרון למקור כוח ולבנות עתיד טוב יותר לכולם.
גמר חתימה טובה