הצלם ארז חרודי, המתעד את המחאה הציבורית בישראל מאז ה-7 באוקטובר, מציג בתערוכתו החדשה, "במקום הכי נמוך, האור הכי גבוהההה", מבט אישי ונוקב על הכאב הלאומי והאנושי. במרכז התערוכה ניצבת טרגדיה קורעת לב – רצח משפחת קדם סימן טוב כולה בממ"ד ביתם בניר עוז: תמר, בעלה יונתן (ג'וני), שתי ילדותיהם שחר וארבל, ובנם הצעיר עומר.
איתן אלחדז ברק
בהפגנה הראשונה לאחר פרוץ המלחמה, שהתקיימה ב-4 בנובמבר 2023 מול בית ראש הממשלה בירושלים, צילם חרודי את ראומה וגדי קדם, הוריה של תמר, כשעל ידה של ראומה כתובים בצבע שחור שמות בתה, חתנה ונכדיה. אותו מפגש ראשוני, כפי שנזכר חרודי, העלה בו רגשות עזים, וסימן עבורו את הפוטנציאל האמנותי והתיעודי של הסיטואציה:
"חברה משותפת הכירה בנינו, ואני נשאבתי אליהם," הוא אומר, ומנסה לתאר את העוצמה הרגשית שאחזה בו בעת צילום התמונה שנושאת רבדים רבים של סימבוליות : "התהומות של הכעס והכאב מצד אחד ומצד שני איפה שהוא לא יודע להסביר את זה אבל ראיתי גם אור בקצה של ראומה כן"
במסגרת תיעוד המחאות שפרצו לאחר הטבח, חרודי תיעד בעיקר ברחוב בגין בתל אביב. הוא הצליח ליצור קשר ייחודי עם הורי משפחת קדם, שממעטים להופיע בתקשורת, ליווה אותם וצילם אותם :"הם מסתובבים וסוחבים להפגנות את התצלום של המשפחה כשהם מחויכים ושמחים. הצילום הזה עם המילה 'הופקרנו' מופיע בתערוכה".
"ברגע שראיתי את הסיטואציה הזו שבה ראומה מניפה את ידה עליה חקוקים שמות ילדיה ונכדיה שנרצחו בטבח השבעה לאוקטובר, הבנתי שאני בסוג של רגע אייקוני," הוא מסביר את הרגע בו הבין את משמעות הצילום. "ואני מחפש את הדרך להביא את זה לצילום".
הוא מתאר את הבחירות האמנותיות שלו ואת האופן בו ניסה לייצר קומפוזיציה המהדהדת את הכאב והמשמעות של המצב: "בסופו של דבר צילמתי שם מאות צילומים," הוא מעיד על ההתמקדות שלו בנושא, ומתאר את הדרך בה ניסה לייצר משמעות ויזואלית: "מה שעשיתי בסוף הפתרון שהצלחתי לעשות זה לייצר סוג של מסגרת של רמזים לצילום. אם זה הקצה של השלט למעלה ואם זה הקצה של השוטרת בצד ואם זה פניה של האישה המקסימה הזאת בצד ימין וקצה המחסום המשטרתי"
חרודי מנתח את הפוטנציאל של הצילום ככלי ייצוג וכמחווה לרגשות של הדמויות המצולמות. "בעצם ראומה היא אם נדבר על ייצוגים רגע אז ראומה מייצגת את החורבן ולידה יש את השוטרת שהיא בכוונה לא מזוהה," הוא מתאר את הבחירות האמנותיות שלו. "היא לא עם הפנים והיא לא בפוקוס כי היא לא מעניינת כשוטרת היא מעניינת במה שהיא מייצגת והיא מייצגת את המדינה."
הוא ממשיך בניתוח מורכב של הקומפוזיציה והניואנסים הרגשיים בתמונה: "ותראה איך המדינה לא מסתכלת על החורבן היא מסתכלת על המבט שלה הוא מעל החורבן. היא לא רואה. מצד שני תראה איך האדם הפרטי האישה המקסימה באיזו חמלה ואמפטיה. אם נסתכל השלט של גדי בנה של ראומה עם היד של ראומה מייצר צלב עם כל ההקשר לשואה עם החמש שמות ואיך הדגל מאחורה הוא שמוט ואנשים יש פה מגן דוד של מגן דוד של ראומה. יש פה ממש את הסיפור של החורבן בצילום אחד בצורה הייתי אומר מושלמת"
האופן בו חרודי הגיע לתעד את אותה משפחה, נחשף בכאב אישי שהוא עצמו חווה: "שאלתי את עצמי איך אני מצלם אותם ומה שעשיתי בעצם מצאתי שהמקום היחידי שאני יכול לפגוש אותם זה בחדר החושך שלהם."
בכדי לתעד את הזוועה המזעזעת שאירעה בממ"ד בית משפחת קדם סימן טוב, ובניסיון להעניק פרשנות אמנותית למציאות הטראגית, בחר הצלם ארז חרודי בטכניקה צילומית ייחודית: "חדר החושך שלהם הוא הממ"ד שבו המשפחה שלהם נרצחה וחדר החושך שלי הוא בסיס הצילום: הפכתי את הממ"ד שלהם לחדר החושך. אטמתי את חלון הממ"ד בבריסטול שחור ויצרתי בו חור, דרכו צילמתי. האור המוחזר מקירות הממ"ד עובר דרך הרהיטים כמו מיטת הקומתיים של התאומות ומיטת היחיד של הבן. אנשים מסתכלים בתצלום בתערוכה וחושבים שיש כאן עיבוד של שכבות. אבל זה צילום אחד."
הבחירה להפוך את הממ"ד עצמו לחדר חושך, אתר הרצח לכאורה למקור היצירה, ביקשה להעניק לצילומים משמעות מטפיזית ופסיכולוגית כאחד. מעבר לכך, התגלית של חרודי בחדר הייתה מצמררת: "אחרי שאטמתי עם בריסטולים את הממ"ד הבחנתי בחורי הכדורים בדלת הממ"ד. 26 חורים. הם נהפכו לעדשות נוספות ובלתי צפויות של חדר החושך ולסדרת צילומים נוספת שמוצגת בתערוכה." חורי הכדורים, כסמלים של אלימות ומוות, הפכו באופן אירוני לעדשות המכניסות אור ומאפשרות חיים.
כשחרודי הציג בפני ראומה את הצילומים, תגובתה העוצמתית הפכה לשם התערוכה: "במקום הכי נמוך, האור הכי גבוהההה", ביטוי זה, כפי שניסח זאת אוצר התערוכה יאיר ברק, ממצה את מהות הצילום עצמו: "הצילום, במהותו העמוקה ביותר, הוא תולדות המאבק בין חושך לאור. הסיפור של משפחת קדם סימן טוב הוא תולדות המאבק בין חושך לאור, במהותו העמוקה ביותר. האובדן הבלתי נתפס, התהום שנפערה תחת ביתם וקטעה באבחה חיים של משפחה שלמה."
ראומה קדם עצמה, בדבריה המרגשים לחרודי, העניקה פרשנות פיוטית ומטאפיזית כשהיא יוצרת הקבלה בין מעשה הצילום של חרודי לאקט פולחני יהודי מקודש ומשתמשת במוטיבים קבליים : "בכישרונך הרב, ככוהן גדול בקודש הקודשים, נכנסת גם לממ"ד, לליבת כדור הארץ, לחושך המוחלט. כיהלום, כמאור גדול, משכת את אור השמש פנימה, ולרגע כמו בקסם — נמשך אור עליון שמילא את המציאות. שמים וארץ התחברו, וחוט של אור נטווה לכוכבים שלי. אור השמש, עם אור החיים והסימנים הטובים — התחברו. והחדר התמלא שוב בחיים."
העיתונאי רינו צרור, שבכתיבתו הייחודית מלווה את הצילום, מדגיש את הפוטנציאל הטראומתי וההיסטורי הטעון של הדימויים המשליכים את תת המודע הקולקטיבי היהודי: "הדימויים מציפים, התת־מודע משתולל, הפוגרום, השריפה, הרדיפה, דם ועוד דם, אלה תולדות הכאב, והרי זה היהודי שברחת ממנו, אותו אתה רואה, את הצרובים על הזרוע מאז עקידת יצחק."
חרודי, נולד ב-1961 בקיבוץ עין שמר לאמנון ועדנה, הזוג הראשון שהתחתן בקיבוץ, החל את דרכו הצילומית בגיל צעיר. אביו היה רפתן וצלם חובב. "בגיל 15 קיבלתי מצלמה של ממש מהדודים מאמריקה ומאז אני לא מפסיק לצלם".
בגיל 25 עזב את הקיבוץ ועבר לירושלים, שם קבור אביו, ולאחר מכן עבר לתל אביב. כיום הוא גר ברמת השרון לבדו, ומשמש כאב לשלושה ילדים בוגרים. במהלך לימודיו בבית הספר לצילום קמרה אובסקורה בתל אביב,
דרך המפגש בין צילום לאובדן, בין אומנות לתיעוד, חושפת התערוכה את המעמקים האפלים ביותר של החוויה האנושית, אך גם את היכולת של האור להפציע מתוך זה
התערוכה "במקום הכי נמוך, האור הכי גבוהההה" חושפת לא רק תיעוד של מחאה וגבורה, אלא גם מסע אמנותי ואישי אל מעמקי הכאב, השכול והזיכרון, ומציעה התבוננות מטרידה ומעוררת מחשבה באופנים בהם האומנות יכולה להעניק הן פרשנות סימבולית והן חוויה דתית גאולית כאשר הצל מרקד עם האור .
