אור מהאפר: סיפורה הבלתי ייאמן של 'החנוכייה הגדולה בעולם'

200טון של בטון וברזל, 9 מטרים גובהה – זו לא סתם חנוכייה, זו אנדרטה חיה לזכר חללי טבח השבעה באוקטובר. היא ניצבת שם, איתנה וגאה, מול שדות החיטה והשעורה, סמוך לבית העלמין הצבאי ברחובות. אמיליו מוגילנר, האמן שיצר אותה, מספר על מסע הייסורים, על החלום שהוביל אותו למקום המדויק, ועל התקווה שהיא נושאת

איתן אלחדז ברק

"חלמתי, חפרתי, ידעתי": החזון שהתגשם

"בלילה לפני שהתחלתי, חלמתי שאני חופר באדמה ופתאום יוצאת מתוכה תבנית אדמה חומה, בדיוק מה שצריך", מתאר בעיניי האמן אמיליו מוגילנר בעיניים נוצצות את תהליך בניית החנוכייה שתוארה בכלי תקשורת בארץ ובעולם היהודי 'כהגדולה בעולם'. "חפרתי ואמרתי 'זהו, זה המקום'. ידעתי ששם תוקם החנוכייה".

מוגילנר מדבר ברצף במה שנשמע כמו שילוב שבין 'חלום יעקב' מעשייה חסידית והדהוד של 'הגולם מפראג', הוא נשמע כמעט 'הזוי' אבל מי שעוקב אחריו במשך השנים יודע שהוא רוקם חלומות מבטון, ברזל ונחישות של 'איש האמונה'.

שמע ישראל: חנוכייה כביטוי לזהות יהודית

"כל נר שידלק כאן יאיר את זכרם של אלה שאיבדנו, אבל גם את התקווה שלנו לעתיד טוב יותר. זו לא רק חנוכיה, זו אנדרטה חיה שתזכיר לכולנו שהאור תמיד מנצח את החושך", אומר בפאתוס מוגלינר, עיניו נוצצות בדמעות. "בחרתי בשם 'שמע ישראל' כביטוי לחיבור העמוק בין האמנות למורשת ולזהות היהודית".

"כמו אצבע אלוהים": עוצמתה של החנוכייה

אנחנו יושבים בצל החנוכייה העצומה, יצירתו המונומנטלית. 200 טון של בטון וברזל, 9 מטרים גובהה, ניצבת איתנה מול שדות החיטה והשעורה, סמוך לבית העלמין הצבאי ברחובות. קשה לתפוס את גודלה, את עוצמתה. היא כמו אצבע אלוהים המושטת אל השמיים, זועקת את כאב האובדן, אך גם את כוח החיים.

מסע ייסורים: שנה של בנייה, דמעות ותקווה

מוגילנר, פסל ופעיל סביבתי ותיק, מספר על מסע הייסורים שהוביל ליצירתה. "התחלתי שבועיים אחרי הטבח", הוא נזכר. "אשתי אמרה 'אמיליו, זה הזמן'. חשבתי שזה ייקח 4 ימים, אבל לקח שנה שלמה".

הוא התחיל עם מודל קטן, "אבל כשהגעתי לשטח, מול הנוף הפתוח, מול בית העלמין, הבנתי שזה צריך להיות הרבה יותר גדול".

הוא מתאר את תהליך הבנייה הקשה, את החפירה באדמה, יציקת הבטון, "כמו בונקר", ואת תחושת הקדושה שאפפה אותו. "עשיתי תבנית באדמה, שלושה בורות ענקיים. יצקתי בטון עם קונסטרוקציית ברזל… והאדמה נקשרה אליו, שייראה קדום, כמו מתקופת בר כוכבא".

האמן אמיליו מוגילנר על רקע חנוכיית 'שמע ישראל'

"כולם חשבו שאני משוגע": הקשיים והספקות

הוא מדבר על קשיי המימון, על כך שהתחיל "כמעט בלי כסף, בלי עזרה", ועל הספקות של הסובבים אותו. "כולם חשבו שאני משוגע", הוא אומר, "אבל ידעתי מה הולך לקרות. מבחינת קדושה ואנרגיה פנימית שהשקעתי, אי אפשר להסביר במילים".

"מעין בית מקדש": סמליות של מקום וזמן

מוגילנר, אדם מאמין, רואה בחנוכייה סמל לאחדות, לחיבור בין עם ישראל לעמים אחרים. "הנר השמיני מסמל אחדות. אחדות של עם ישראל וכל העמים, שנגיע לאהבה ואחדות בין כל אדם לאדם".

הוא מדבר על החנוכייה כעל "מעין בית מקדש", על "התעוררות הנפש" שהיא מעוררת, ועל הסמליות של המקום בו היא ממוקמת בשדה פתוח מול בית עלמין אזרחי וצבאי, "הרי ירושלים, שדה החיטה, שדה השעורה… כאילו אומרת 'אני פה, תבואו אליי'".

"פי מיליון יותר עוצמה": החנוכייה הגדולה מכולן

מוגילנר, שיצר בעבר פסלים סביבתיים ענקיים, כמו "שומר הנגב" מול רמת חובב, אומר שהחנוכייה הזו היא "מבחינת עוצמה, פי מיליון!".

"תחילה קראתי לה 'חנוכיית עוטף ישראל' אך כשהחלו ליפול עוד ועוד חיילים הקדשתי אותה גם לזכר נופלים".

"אחדות ואהבה": המסר המרכזי

לסיום, הוא מבקש להדגיש את המסר המרכזי של היצירה: "אחדות ואהבה. ובעזרת השם שיגיע משיח במהרה בימינו".

מעשה מרכבה: כשהחנוכייה נדלקת

החנוכייה של מוגילנר היא לא רק אנדרטה, היא מגדלור של תקווה. כשהיא נדלקת הכל לפתע נראה כ'מעשה מרכבה' מונח מעולם הקבלה המתאר את השתלשלות העולמות. עם כל נר שנדלק עוד אותיות עולות במעלה החנוכייה ופורחות באוויר: האש הבטון והאדמה מקבלים משמעות משל עצמם, ובתווך שוכני עפר למול 'החיטה שצומחת שוב', אורות הכוכבים מעל כמו שולחים דרישת שלום מראשית היקום והכל מתערבל בעיניו היוקדות של אמיליו, אמן, אקטיביסט, חב"דניק ומעל הכל – מענטש.

לקראת חצות הנרות כבו וכולם כבר התפנו. החנוכייה ניצבת שם, איתנה וגאה, סמל לאור שלא יכבה לעולם.

תגובות

להשאיר תגובה