חן רוזנברג בפינת יחסי עם תל אביב
אז כן, כמו כל תל אביבי ממוצע גם לי יש את הסופר השכונתי שלי שנמצא במרחק שישה עשר צעדים מכופכפי אצבע. אולי אחרים היו לוקחים את העובדה שתל אביב מנוקדת מאות סופרים “”24/7 כאלה כמובן מאליו, אבל אני תמיד ידעתי להעריך. כשעברתי לפני שנתיים לדירה העכשווית, ממש במרכז העיר, בצמוד לעורק תל אביבי ראשי פועם חיים, לא לקח לי הרבה זמן למצוא את האחד שלי. את הסופר הזה שזמין לי ונגיש ופתוח בכל דקה של היום והלילה. בהתחלה לא הייתי מבינה את עצמי, איך זה שמתוך שבעה ימים בשבוע אני מוצאת את עצמי חמש פעמים מבקרת בסופר, משוטטת בין מדפי מוצרי החלב, מקררי הגלידות, שבמבצע עולות אולי כמו חצי שכר דירה. איך בחורה מחושבת כמוני, מגיעה למצב כזה? אני לא מצליחה לחשוב לטווח הרחוק ולתכנן נכונה את צריכת המזון השבועית הכל כך רוטינית שלי?, או שאולי היה בזה יותר מכך.
השם של מנהל הסופר שלי הוא “שלווה”. שם גרוזיני נפוץ ואכן, כמה מתאים. כשאני מגיעה לסופר, בכל פעם בעקביות, גם אם יוצא שזה יותר מפעם ביום (היו מקרים), אני מתקבלת תמיד בחיוך חם ואוהב של “ברוכה הבאה”. בין המדפים משורבב עוד חיוך ובקופה או ליד מדף הירקות אני מקבלת מחמאה ברוסית. אני ושלווה מחדדים את הרוסית שלי ותמיד כשאני שם, בין רגע השיטוט המחפש בסופר, לרכישת המוצרים (שבאופן מודע ברורים לי כבעלי תוחלת קצרה) ובין היציאה שוב החוצה אל המציאות, אני אכן מוצפת שלווה. תחושה כזו שהכל יהיה טוב והחיים יפים. עם הזמן הבנתי שאני כנראה מגיעה לסופר שלי עם שלווה שלי, לא רק בשביל היצע זמין “24/7″ של ענבים, גלידת וניל צרפתי, פריכיות אורז, שקיות זבל, נורה וקולה דייאט, אלא גם בשביל ה”24/7 של חום”. ואז חשבתי לעצמי, אולי בגלל זה תל אביב, עיר הבדידות והרווקים, היא זו עם הכי הרבה סופרים “24/7″, ביניהם מותג שהפך לשם גנרי של הסופרים בתל אביב “”AM:PM (ומבוטא בינינו התל אביביים “אם פאם”)כי הכל פה זמין ונגיש, אז למה שגם חום ומילה טובה לא יהיו זמינים מרחק שמונה צעדים מכופכפי אצבע? נטולי מאמץ? מלאי תוכן זמני? שממלאים רק לרגע ודי מהר רוצים לצרוך מהם עוד.
אולי באמת היחסים הנרקמים שלנו עם הסופרים “24/7″ הם מעין ערפול מחשבתי, שמהנדס אותנו לא רק בסופר לחשוב לטווח הקצר, לא לתכנן, לא להיות מחושב. לתת פחות משמעות לדברים, פחות להעמיק ולזרום עם הגחמות שלנו. אולי זה מה שהעיר הזו, עם כמה שאני אוהבת אותה, עושה לך. אבל אז מכל המחשבות, אני נתקפת רעב ספורדי. המקרר נושם בכבדות נשימות גסיסה ריקניות ואני יודעת שאין לו בשבילי דבר.
אולי רוב האנשים יתבאסו, אבל משהו קטן בי מתרגש. אני אשים כפכפים, אלך שישה עשר צעדים, אנשום את אווירת השכונה פנימה, זו שכוללת ריח שייקים פירותי שמתחספס מעבר לפינה לסביח הכי טוב של העיר . זו שכוללת צחוק של אנשים מבוסמים ותורים של אנשים עם צמידי אלכוהול, ואגיע במהרה אל הסופר שלי, אל המילה הטובה משלווה, אל שפע מוצרים שזמינים עבורי “24/7″. אני אחייך לעצמי ואחשוב: וואלה,שלא ייגמר “AF PM”.
