בחירות 2019 – הנמר והכבש כבר לא גרים ביחד

מתוך 50 גוונים של דת-מאת ליאת מייה לומברוזו - 100 שערים י-ם

להתעורר לבוקר ישראלי חדש ולגלות שנמר ממש לא רובץ עם כבש. טריגר הבחירות על מנהיגות המדינה, מדינת ישראל, מוציא מישראל את הפחות יפה שבה. הצצה מהירה לרשתות החברתיות מגלה בוטות, לשון חדה כסכין, מילים שהורדות, לא מאפשרות, משתלחות ומכאיבות. הציבור הרחב משתמש בשופר הפרטי שלו כאילו להילחם על חייו. מה קרה כאן? מה קורה כאן?

לא זה לא מאמר פוליטי וגם לא משנה מה עמדתי הפרטית. עמדתי כבן אדם יהודי וישראלי שחי במדינה הוא שאני חלק מתוך הישראליות. וישראליות, כמו שלמדתי בתערוכה שיצרתי לפני כשנתיים "50 גוונים של דת" היא מגוונת. לכל אחד מהגוונים הדרך שלו לאהוב את אלוהים, לדבר אליו, לחלוק לו כבוד, להתייחד איתו ולשמור עליו. המארג המיוחד הזה, בלי מליציות יוצר פסיפס. פסיפס שיחודי לישראל. נכון שיש חיכוכים. הפעם נניח להם, כי יש ויש גם מארג שמצליח לחיות יחד. שונות שנותנת מקום, מכבדת את האחר. כן, ללמוד לאהוב ולכבד את האחר זה גם משהו שלומדים במדינת ישראל.

אבל השפה של הרחוב הוירטואלי החדש, בו רק יש 'תאונות דרכים', פגע וברח ואפילו בעצם בלי ברח. הורגים וזהו. פוליטיקה הפכה לשם קוד ל'אפשר עכשיו להילחם על חיינו'. והמטרה מקדשת את המילים. האם ככה גם בשם הדת?

בתיעוד מצאתי מגוון רחב של קבוצות דתיות. מן הסתם התרכזתי בשלוש הדתות המרכזיות – יהדות, נצרות איסלאם, אך גם עוד קבוצות קטנות יותר כאן בישראל. צילמתי בחצרות שכונת מאה שערים, במסגדים של יפו, בכנסיות הירושלמיות, במנזרים ברחבי הארץ, בכפרים הדרוזים, בקרב השומרונים, הקראים ועוד. זוכרת אותי מאחורי העדשה, מתבוננת, מחדדת, מכוונת ותמיד המומה ומתפלאת, שהיופי הנגלה, הוא קצת מאותו הדבר אצל כל הגוונים. כמיהה, אמונה, התמסרות, תרבות, הרגל, חיים. ושיחות היכרות, ומשפטים שהולכים איתי עד היום. כולם כולם על כל גווניהם, גווני דתם שהיא מקור האש הפנימית של כולם, כולם מחפשים את הדבר הזה שנקרא לחיות ביחד, בשקט, בחיים רגועים, שלמים עם אפשרות להיות מי שהם.

בנבואת ישעיהו הנביא נאמר: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". התערוכה שמספרת את סיפור ההתבוננות על מאמיני הדתות השונות בישראל ומוצאת, למרות המגוון, את הלהט, השקט, ההשלמה, 'ההליכה אחרי' אצל כולם. וכולם פה, בארץ קטנה, חלקת אדמה לא רחבה, עם הרבה שונה ויחודי ואותנטי. לא יכולתי שלא להתרגש ולהיות אף מוצפת שגווני הדת שחיים יחד בארץ שלנו, היא דוגמא חיה ל "ונמר עם גדי". אנחנו חיים טוב כאשר הזירה היא דתית, אנחנו שקטים, ומכבדים, ומכילים. מתוך המקום העמוק שלנו עם הדת שלנו מכבדים את האחר ברמות של היכל קודש.

אז מה יש בנו הישראלים שיודעים להיות סובלניים, מכבדים, מאפשרים את הקשר של קבוצה דתית עם האלוהים שלה אך שוכחים צלם אנוש כאשר השוני הוא בעולמות הפוליטיקה? השיח הפנימי האינדבדואלי של המאמינים מכל הדתות והקבוצות עם אלוהיו אפשרי נורמטיבי בתרבות הישראלית. אך כאשר השוני והבידול צץ בעולמות הפוליטיקה שלא לאמר בתקופת הבחירות, יש כעת משהו באויר שמאפשר הכל – ניבולי פה, העלבות, שיח אלים, בוטה, ללא קודים של כבוד הדדי, התנהגות הולמת גם על רקע של אי הסכמות. בסופו של דבר, גם יום אחרי הבחירות כולנו נישאר לגור פה תחת השמיכה המהבילה שנקראת ישראל. אם לא נדע לשמור על השונה, לנסות להבינו, לכבדו, להכיל את הנקודה הכי משמעותית עבורו, בהחלט נמצא את עצמנו שחלקים גדולים מן האוכלוסיה "ישנים על הספה" שניתן לתרגם זאת ל – לא רוצים לחיות בארץ, או יעזבו את הארץ, או באמת פשוט לא ירגישו כאן בבית.

להוציא אשמים, להוציא מאשימים. בואו נשמור עלינו הישראלים. באמת שאין לנו ארץ אחרת.

מאת – ליאת מייה לומברוזו, צלמת, עיתונאית  ופעילה חברתית

תגובות

להשאיר תגובה