בחירה אינטואיטיבית – לעולם אינה טעות! גם לא בזוגיות.

"אני אוהבת אותו",  אבל לא מסוגלת לחיות עם אב חד הורי".

"מה מפריע לך?" שאלתי.

"כלום…והכל….אני אוהבת את הבנות שלו, שלא תטעה. אני אוהבת להיות זאת שמשמשת להם אימא כי האימא שלהם לא באמת מתפקדת, ואני כמו מלאכית שהגיחה אל תוך חייהם, מצליחה להרגיש משמעותית יותר מהרגיל".

"זה נשמע נפלא, איפה הבעיה?" ניסיתי לדלות מידע.

"הבעיה היא שהוא רוצה שאעבור לגור אתם, ואני חוששת מהמעמד, מהעובדה שלא אסתדר בבית אחד עם בנות שאינן שלי. אחרי הכול אני לא אימא שלהן. ההתנהלות שלהן בבית איננה התנהלות שיכולה להיות מקובלת עליי".

"את יכולה להצביע על הבעיה?" תהיתי.

"הן מעשנות, לא מסדרות את הבלגאן שהן משאירות אחריהן, מארחות כל הזמן חברים. הבית מרגיש כמו תחנת רכבת, ואני אוהבת שקט. הנוכחות שלי איתן יכולה לגרום למערכת היחסים שלי עם אבא שלהן להתערער".

"אני מבין. קשה לך עם העובדה שאת צריכה לחלוק מרחב אישי עם עוד אנשים, במיוחד שאינן בנותייך ואת לא יודעת כיצד תוכלי להכיל את ההרגלים שיש או אין להן".

"בדיוק!"


"אז מה תעשי עם זה? חשבת על רעיונות?" התעניינתי.

"אינטואיטיבית אני מרגישה כי למרות האהבה שיש לי לבן הזוג שלי, לאבא שלהן, אני לא אהיה מסוגלת לאורך זמן לשרוד מערכת יחסים כזאת מורכבת".

"את יכולה להפוך אותה לפשוטה אם תשני את המחשבה שלך לגבי זה, את יודעת…"

"אני לא רוצה לשנות את המחשבה שלי כי החיים לא באמת פשוטים. ואני מכירה את עצמי. אחרי תקופה, ארגיש מחנק".

"אז מה את חושבת לעשות?"

"אני חושבת על פרידה. הבעיה היא שאני אוהבת אותו…", הודתה בפניי.

"אהבה היא לא בעיה, את יודעת…היא מתנה…", חייכתי.

"נכון, הבעיה היא שאי אפשר בהכרח לממש אותה. פרידה היא ברירת המחדל הכי פחות חמורה שאני יכולה לחשוב עליה".

את הפגישה הזאת מול אלמה, בחורה רווקה  ומוצלחת בת 34, קיימתי לפני חצי שנה. היא הביעה בפניי את החשש שלה לפתוח פרק א' שלה עם פרק ב' של בן זוגה שכבר הגיע עם ילדות מתבגרות כשהאימא שלהם לא נמצאת בתמונה בשל חוסר תפקוד אימהי. אלמה, בחורה חכמה, ללא ספק, עשתה את חישוביה השונים והחליטה להיפרד מבן הזוג שלה. היום, חצי שנה אחרי, היא מתחרטת ומתייסרת מההחלטה שנבעה מאינטואיציה נוכחת שהייתה לה.

"אני מתחרטת", היא אמרה. "מתחרטת שנפרדתי מהגבר שאני עדיין אוהבת. אם הייתי משנה את המחשבה שלי לגבי הקושי, אולי הוא לא היה מתקיים והייתי יכולה להיות מאושרת עם הגבר שאני אוהבת גם אם זה היה מצריך ממני לגור בקורת גג אחת עם ילדים לא שלי. עכשיו אין לי מה לעשות עם זה. אני מרגישה שהריחוק שנוצר בינינו גרם לו להתרחק ממני לתמיד.

"מתחרטת על הבחירה שלך?" תהיתי.

"מתחרטת מאוד", הודתה. "כל יום שעובר ואני לא מממשת את האהבה שלי אליו, אין משמעות באמת לעולם  שאני נעה בתוכו. זו הייתה אהבה של פעם בחיים, ועכשיו אני מלקה את עצמי על ההחלטה שעולה לי בגעגועים ובייסורי הלב".

"חרטה…הרי בחרת משהו מתוך שיקול מאוד רציונלי ומאוד נכון עבורך. את לא באמת מסוגלת היית להיות שם. אמרת זאת בעצמך, זוכרת?" שאלתי. היא הנהנה, וככה מצאתי את עצמי מסביר לה מדוע בחירה אינטואיטיבית כמו שהיא עשתה לפני חצי שנה, איננה טעות בכלל.

"יכול להיות שהצלת את חייך כי האינטואיציה גרמה לך להבין שהקול הפנימי בתוכך בוחר עבורך את בחירותייך הנכונות גם אם את לא יודעת מה הסיבה הברורה. משהו הניע אותך לוותר על הקשר הזה כדי לא לוותר על עצמך".

 

לאינטואיציה בחיינו יש משקל רב. גם כשאתם חושבים שאתם טועים כשאתם בוחרים בה, תזכרו שהקול הפנימי – יש לו משקל של ממש. יכול להיות שתצטרכו לשלם מחיר מסוים, אך חרטה? אין לה מקום כשבחרתם את מה שנכון לכם… הקשיבו לעצמכם בתוך הזוגיות, בתוך החיים, אל תפרשו לעולם החלטה משורש הבטן כטעות.

יום יבוא ותגלו כי הבחירה האינטואיטיבית הייתה הבחירה הנכונה גם אם ברגע זה ממש היא נדמית לכם כטעות אנוש גדולה.

 

תגובות

להשאיר תגובה