לדייט השני עם הפסיכולוגית הגעתי עם יותר חששות, השתיקות בפעם הקודמת נתנו את אותותיהם וחשבתי שהפעם המצב רק יחמיר. עליתי במעלית ויצאתי למסדרון חשוך, הדלת נפתחה ומתוכה הגיח פרצוף לא פשוט לעיכול "בואאא… קקקקובי.. תכננננס…". נכנסתי לחדר המטופלים שיש בו אווירה קודרת, תאורה לא סימפטית, יש מצב טוב שמישהו נדקר ששם בבטן 9 פעמים בדקה והפסיכולוגית האהובה שלנו מחביאה אותו בשטיח. בעליית גג.

היא ביקשה ממני את הכרטיס מכבי וחייכה במבט של "בוא, בוא תפרנס אותי נסיך עולם שלי". התחלתי לדבר ולהיזכר מה עבר עליי השבוע, על הדברים שמפריעים למוח שלי ביום יום להפיק מקסימום תוצאות. בשלב מסוים לא היה לי כל כך מה להגיד והייתי מסיים איתה משפטים ב"וזהו.." במטרה שתכוון אותי לתשובה, בוא נגיד שהיא יותר בקטע של שתיקות מביכות.

אני שתקתי, היא המשיכה לשתוק, אף אחד לא מוציא הגה מהפה ואני רק רוצה לברוח משם. "למה, למה היא לא שואלת אותי אף שאלה? ולמה היא לא ממצמצת ומסתכלת עליי בצורה כל כך בוחנת". היא שוב חייכה והזיזה את הראש, חיוך ממזרי שכזה "אנחנו צריכים הערכה פסיכיאטרית" היא אמרה, אוי ואבוי לי.

מדיכאון בגלל חוסר כיוון היא הגיעה למסקנה כזאת? איזה דברים היא רואה שאני לא רואה? זה הפחד הכי גדול שלי לפגוש פסיכיאטר. התנגדתי לזה ואמרתי לה שאני לא מתכוון לקחת שום כדורים, היא שלפה תשובה מהשרוול "שאתה הולך לרופא שיניים אתה לא לוקח כדורים?", "לא" עניתי. באמת שאני לא לוקח.

יצאתי מהפגישה מבוהל, חיוור, נכנסתי לגוגל לבדוק מה אומרת האבחנה שלה ולמה אני נשלח אחרי מפגש שני להערכה פסיכיאטרית? דיכאון קליני? סכיזופרניה? מאניה דפרסיה? מצב פסיכוטי? מה יש לי מה? הכניסה לגוגל הכניסה אותי לתסריט בלהות, האם אני הולך לבלות עם סדין לבן באברבנאל למשך שארית חיי? התחלתי לספר לעצמי בראש "זה לא כזה נורא להיות משוגע, יש היום יופי של פתרונות ורשום שהם משתלבים יופי בחברה."

נכנסתי הביתה ושיתפתי את אמא שלי שהתעצבנה עליי ועל הפסיכולוגית "מה אתה מקשיב למטומטמת הזאת! יש לי אח משוגע 20 שנה! תפסיק להכניס לעצמך שטויות לראש! אני מבטיחה לך שאם באמת תהיה משוגע אני הראשונה שתיקח אותך לבית משוגעים!". עניתי לה: "את לא יודעת כלום! את לא פסיכולוגית ותתחילי להתרגל לזה שיש לך ילד מ-ש-ו-ג-ע" חייכתי. דווקא כיף כל העניין הזה של להיות משוגע.

המשך יבוא

 

1 תגובה

להשאיר תגובה