בזמן האחרון אני מוצא את עצמי אובד עצות, לא יודע מה לעשות בהמשך החיים שלי. אני מרגיש שאני רק מפספס דברים. המחשבה שאני תקוע גרמה לי להיות באמת תקוע במקום בלי עבודה ובלי שום כיוון. התחושה היא כמובן של עייפות, חוסר חשק, בלבול, פחד מהעתיד ושוקולד נוטלה בין הארוחות.
הגעתי למסקנה שאולי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ותודה רבה למכבי שירותי בריאות על הסבסוד שבעזרתו אוכל להרשות לעצמי טיפול במחיר של לפנק לפנק. נכנסתי לאתר ומיד עשיתי חיפוש נרחב של פסיכולוגיות באזור ה-100 מטר שקרובות לבית שלי ומצאתי ארבעה, קצת התאכזבתי מזה שלא היה גבר או איזה אח יקר לדבר איתו שיבין לליבי, אז הלכתי לאישה שנקרא לה "וולדמורט".
הגעתי לדייט ראשון וגיליתי שוולדמורט היא אישה בשנות ב-70 לחייה, מדברת בלחש בצורה מוגזמת, לפי החיוך השיניים תותבות. נכנסתי לחדר מלא בספרים עם 2 ספות, בדיוק כמו שרואים בסרטים. לא האמנתי שהגעתי לזה, כל כך התרגשתי שרציתי להוציא את הטלפון הנייד ולהגיד לה "בואי תהיי גברת נעשה סלפי ראשון שיהיה לי למזכרת".
לא ידעתי כל כך מי נגד מי, אני אמור לבר כל פעם או שהיא תוביל את השיחה? אני מתיישב, היא מתיישבת, מסתכלת עליי, מטעה את הראש הצידה ומחייכת, איזה פחד. התחלתי ישר לדבר ולירות עליה צרורות שאני לא עומד בלחץ של הציפיות של הסביבה, שאין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי ומה הדרך הכי נכונה לבחור, שתקתי. חיכיתי לתשובה שלא הגיעה כמובן, היא פשוט כותבת לה שם שטויות בקלסר או שהיא מציירת אותי, מי יודע אולי היא אמנית.
באתי עם המון חששות שיהיו שתיקות מביכות אבל במפגש הראשון תמיד מוצאים על מה לדבר, לא הייתה מבוכה, אולי לכמה רגעים שהסמקנו, הסתכלנו תמיד אחד לשנייה בעיניים וניסתי לשלב הומור כמה שאפשר. לא לחצתי או משהו. תמיד היא הסתכלה בשעון כאילו היא ממהרת למקום אחר, עושה עליי פסיכולוגיה הפוכה של קשה להשגה.
הרבה פעמים היא הסתכלה עליי כאילו היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש וקצת הרגשתי מוטרד, היה אפשר לחתוך את המתח בסכין עם המבטים שנתנו אחד לשנייה, חשבתי שהרגע הגדול מגיע, לא הורדנו את המבט, בראש שלי התחוללה מלחמה, לעשות את זה או לא לעשות את זה? אזרתי אומץ, באתי לפתוח את הפה, וולדמורט לא עמדה בלחץ והחליטה לשמור על יחסי מטפל מטופל "טוב. קובי! נגמרה לנו השעה".