על שברי לוחות ותקומה: משמעות ישראלית בעידן של טלטלה

מה נותן את הכוח לשורדת השבי ליאת אצילי להמשיך, לאם שכולה כליאת סעדון לבחור בחיים, ולד"ר יאיר בן דוד לכתוב על אופטימיות לאחר אובדן אחיו במלחמה ? תובנות אישיות אלו, לצד דיון במשבר הרוחני שפוקד מילואימניקים שחוזרים מהקרב והקשר בין חמאס לויקטור פרנקל עמדו במרכזו של ערב שיח על 'משמעות בארץ שבורה'

איתן אלחדז ברק

במציאות ישראלית שסועה, שבה זעזוע רודף זעזוע והקרקע המוכרת נשמטת תחת הרגליים, מתעצם ומהדהד הצורך האנושי הבסיסי ביותר – החיפוש אחר משמעות. זו אינה פריבילגיה, אלא צו השעה. האם ניתן בכלל להגות את המילה "משמעות" כאשר המציאות מתנפצת לרסיסים, ומהי אותה אבקת קסמים מסתורית, המניעה אותנו קדימה, מעניקה לנו את הכוח לא רק לשרוד, אלא לבחור בחיים, לבנות מחדש ? שאלות אלו, חשובות ודחופות מתמיד, עמדו במרכזו של ערב שיח יוצא דופן, "משמעות בארץ שבורה". יוזמה משותפת של מרכז קורת לציוויליזציה יהודית, אנו – מוזיאון העם היהודי ואוניברסיטת תל אביב, אשר הפגישה על במה אחת את עולם ההגות והפילוסופיה לצד אלו אשר חווה את השבר על גופם, על קולותיהם השונים, הפצועים התוהים והמעיזים. היה זה ניסיון אמיץ לגעת, ללא מורא, בפצע הפעור של הרוח הישראלית, ולשרטט, בזהירות ובתקווה, נתיבים אפשריים לאיחוי ולצמיחה.

הערב לא היה רק דיון אקדמי; הוא היה התכנסות אנושית סביב מדורת השבט המודרנית, בניסיון להבין את "רוח התקופה" המורכבת והמאתגרת. הוא נולד מתוך תחושת אחריות עמוקה, הכרה בכך שדווקא בעיצומו של משבר לאומי המאיים לפורר את רקמת החיים המשותפת, חובה עלינו לא רק לשאול את השאלות הקשות ביותר, אלא גם להאיר באלומת אור את אותם ניצוצות של תקווה, חוסן ואחריות, המאפשרים לנו, כפרטים וכחברה, להרים את הראש ולהמשיך.

קולות מתוך האפלה: עדות אישית כעוגן במים סוערים

המסע אל חיפוש הפשר החל בהקשבה דרוכה, לקולותיהם של אלו שהמלחמה חרטה בנפשם צלקות שלא יגלידו לעולם. ליאת אצילי, ששרדה 54 ימים בשבי חמאס בחאן יונס, ואשר עם שובה התבשרה על נפילתו של בן זוגה, אביב ז"ל, בקרבות ניר עוז, אצילי שיתפה בתובנה שגובשה במעמקי הייאוש: "בימים כאלה צריך שנזכור שייאוש זו לא תכנית עבודה". משפט תמציתי זה, טומן בחובו עולם של מאבק פנימי והחלטה מודעת. אצילי, מורה להיסטוריה ולאזרחות, תיארה כיצד האינטלקט, המודעות וההכשרה האקדמית שימשו לה "מנגנון הגנה וכלי הישרדותי". עוד בשבי, בין קירות הסוגר, היא הבינה שעליה "להתאפס", כדבריה, "זו לא שואה ואנחנו נצא מזה". המאבק על השפיות ועל הבחירה בחיים לא תם עם שובה מהשבי, אלא קיבל פנים חדשות, כואבות לא פחות. היא תיארה בכנות מצמררת את הפיצול הפנימי העמוק, את המשיכה אל התהום לצד המחויבות לחיים, ובמיוחד למען בתה איה: "אחרי שאיתי נהרג," שיתפה אצילי ברגע של חשיפה כנה, "אני הרגשתי את הפיצול הזה בין זה שיש לי ילד שם וילדה פה ורציתי ללכת למצוא אותו שם. וידעתי שללכת למצוא אותו זה אומר להצטרף אליו לשם ומשם אף אחד לא חזר. והיה לי הרבה פעמים את המחשבות האלה, של 'אני לא יכולה להמשיך לחיות פה בלעדיו'. אבל יש לי גם ילדה חיה פה. ובשבילה אני מאוד רוצה לחיות כאן. אז המקום הזה של להחזיק אופטימיות או להחזיק איזו שהיא תקווה שיכולים להיות פה חיים טובים ויש בשביל מה לקום בבוקר הוא  מעשה מאוד מאוד קטן שלי כל בוקר. כי כל בוקר אני מתעוררת עם מועקה, כל בוקר כבר שנה וחמישה חודשים. יש לי מועקה בלב כשאני פוקחת את העיניים. והרבה פעמים עם המועקה הזאת מגיעות מחשבות של 'די, אפשר לסיים עם האירוע הזה. עכשיו אין לי כוח לגייס כוחות לעוד יום של לשאת את הכאב הזה'. ואז אני אומרת לעצמי: 'ליאת, למות, את יכולה גם מחר. תקומי מהמיטה'. וזה באמת מוציא אותי מהמיטה, ואז בגלל שיצאתי מהמיטה, זה מחייב אותי למצוא משמעות ביום הזה. זה להיות אופטימית לגביו שהוא יהיה יום סביר, קצת יותר טוב מאתמול". עדותה של אצילי היא שיעור מעורר השראה על כוחה של הרוח האנושית למצוא "בשביל מה" גם כשה"איך" נראה בלתי אפשרי, ועל הבחירה היומיומית, הקטנה-גדולה, בחיים.

לצידה, ליאת שדה סעדון, שבנה בכורה איתי ז"ל, מפקד טנק, נפל במלחמה, סעדון דיברה על החיים שנחצו באחת: "זה היום שבו חיי נחצו לשניים. ומאז אני מנסה למצוא דרך חדשה לחיות כי כל החיים שהיו לי לפני, אינם". בקול רועד אך נחוש, היא הכריזה כבר ב-7 באוקטובר בפני העובדת הסוציאלית: "אני רוצה לחיות חיים טובים, לא רק חיים… קרה לי האסון הכי גדול בעולם ואני ראויה שהחיים שלי יהיו טובים". אמירה זו הפכה למצפן. "כשהאדמה רועדת והדברים מתפרקים, צריך למצוא נקודות אחיזה. כדי למצוא במה לאחוז, צריך לדעת לשחרר אחיזה ממה שהיה. זו הדרך היחידה עבורי להתחיל לנוע". הבחירה שלה לדבר, לכתוב, לשתף בפודקאסט "מתים עליהם" (כאן הסכתים) יחד עם עוד שני הורים שכולים, שמשוחחים על אבלם הפרטי "בלי פילטרים", היא ביטוי לאקטיביזם של הנפש, הפיכת הכאב הפרטי למשאב של תובנה וחיבור עבור אחרים, והוכחה כי גם מתוך ההריסות ניתן לברוא משמעות חדשה.

ד"ר יאיר בן דוד, אחיו של רס"ן עמישר בן דוד ז"ל, מפקד חפ"ק סיירת גולני שנפל בקרב בחאן יונס, הביא את משנתו על "אופטימיות כבחירה מוסרית". ספרו, שנכתב בצל האבל הכבד, אינו מתכחש לכאב, אלא מבקש למצוא בו את הכוח המניע להמשכיות ולאמונה. הוא סיפר על אחיו עמישר, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, מנהל בית ספר שהפך למורה כדי להיות יותר עם משפחתו, אדם שהאמין בכל תלמיד ותלמיד, כפי שסיפרו רבים שבאו לנחם – "עמישר האמין בי ובזכות זה יצאתי ממעגל הסמים", "בזכותו סיימתי בגרויות". האמונה הזו ביכולת האדם להשתנות היא נר לרגליו של יאיר. הוא תיאר את המושג "משפחת השכול" – קהילה בלתי נראית אך נוכחת עד מאד, שממנה הוא שואב כוח ולומד על התמודדות. "ככל שהבחירה להיות אופטימיים היא יותר קשה," טען, "חושב שיש בה משהו יותר מוסרי… כי הוא משדר לחברה שאפשר". האופטימיות הזו אינה נאיביות, אלא עמדה אתית, אחריות כלפי עצמך וכלפי הסובבים אותך, במיוחד "בשביל" האחרים.

הפילוסופיה צוללת אל המציאות: בין משמעות, חירות, קהילה ורוע

מהעדויות האישיות, המטלטלות והמעוררות כאחד, צלל הדיון אל המעמקים הפילוסופיים והחברתיים של סוגיית המשמעות. ד"ר שמעון אזולאי פתח בהבחנה חדה כי אנו מצויים בתהליך מתמשך של "ריסוק" מושגי הקהילה והמשמעות, שהחל, לשיטתו, עוד בעידן הנאורות. "הנאורות," אמר, "בכוונותיה הטובות, ריסקה את מושג הקהילה בשם החירות הפרטיקולרית, ואת מושג המשמעות בשם האושר". אזולאי טען כי האדם מטבעו יעדיף משמעות על פני חירות מוחלטת, כפי שמעידים חיילים המקריבים את חירותם, או אנשים הבוחרים במסגרת מחייבת כמו נישואין. "לבני אדם אין בעיה עם קושי, סבל ומאמץ," קבע, "יש להם בעיה עם סדר חסר משמעות". הוא אף הציע היפוך לפירמידת הצרכים של מאסלו: "לא קודם אוכל, שתיה ושינה, ואז אם יהיה זמן – משמעות. הפירמידה הפוכה. קודם יש משמעות, ובגללה אפשר להתמודד". השבעה באוקטובר, תיאר, היה אסון שניתן להשוותו רק לשואה, אך בתוכו גם "התגלות מחודשת של מושגי הקהילה והמשמעות", התעוררות שהוא חושש שתתפוגג שוב. הוא אבחן שלושה משברים מרכזיים בחברה הישראלית: משבר מנהיגות (הורית, חינוכית, פיקודית – לא רק פוליטית), משבר בדידות ומשבר משמעות. אזולאי גם התריע מפני "הצד האפל של המשמעות", והביא דוגמא כי איש חמאס פועל גם הוא מתוך תחושת משמעות. ההבדל, לדידו, נעוץ בהבחנה בין רוע "רגיל" ל"רוע רדיקלי" – כזה המתאפיין ב"סבל עודף" (כהרעבת החטופים), באוניברסליזציה שכופה של תפיסת עולם אחת, ובפילוסופיה של מוות, בניגוד לפילוסופיה של חיים "המתחילה בתודעת הולדה".

פרופ' שי פרוגל ממכללת סמינר הקיבוצים, הזהיר מפני הפיכת המשמעות ל"מנגנון" המבטיח אושר או תוצאה ודאית. "משמעות תמיד קשורה באחר, ותמיד יש סימן שאלה בסוף," הדגיש, שכן לעולם אין אנו יודעים אם פגענו בול במה שהאחר צריך. בימים כתיקונם, טען, על אנשי רוח וחינוך לעסוק בעיבוד ארוך טווח של האקטואליה ולא להגיב מידית. אולם, "אנחנו היום בימים אחרים, בימים קשים… והכל לא בסדר". בהשראת מאמרו של הסופר י.ח. ברנר, קרא פרוגל "להכיר בשכול ובכישלון", ולא למהר ולהכריז שהכל בסדר. הוא טען כי יש לפעול מתוך היצמדות למערכת ערכים ברורה, שבה יש "קדימות לאדם על הדם ועל האדמה", גם מתוך ייאוש, ולאו דווקא מתוך תקווה, שלעיתים היא שקרית. פרוגל אף הזכיר את קירקגור, שטען לסתירה בין משמעות למוסר, והעלה את שאלת היעלמותה של "התרבות העברית" לטובת "תרבות יהודית", מה שלטענתו מעמיד את הציוני החילוני בעמדת התגוננות ופוגע במוסר.

ד"ר תומר פרסיקו ממכון שלום הרטמן, ניתח את עליית הימין הפופוליסטי והאתנוצנטרי בעולם ובישראל כתגובת נגד לשחיקת משאבי זהות ומשמעות מסורתיים (דת, לאום, קהילה) על ידי הליברליזם, הגלובליזציה ("אמריקניזציה") ושיח הזכויות. "לא שנאת זרים זדונית ונבובה יש כאן," טען, "אלא קסנופוביה כפשוטה, פחד מזרים שנובע מחרדה לזהות הקולקטיבית ההולכת ונחלשת". לדבריו, לא חוסר השוויון הכלכלי הוא המניע העיקרי, אלא דווקא שיח הזכויות המאיים על היררכיות מסורתיות. הפתרון אינו בחתירה תחת הליברליזם, אלא באיזונו על ידי כוחות כמו לאומיות מתונה, חינוך אזרחי, וחידוש מושג החירות הרפובליקני – "חירות כיכולת לפעול בציבור ולהשתתף בקביעת גורל משותף… אחריות הפרט על הקולקטיב". המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הזכיר, הייתה רגע שבו "מאות אלפי ישראלים גילו משמעות חדשה להיותם ישראלים במאבק על הדמוקרטיה הליברלית שלנו. המאבק עוד לא תם".

פרופ' רון מרגולין מאוניברסיטת תל אביב, התייחס לתופעה המוכרת כ"מנוס מחופש" (אריך פרום), לפיה הציבור הרחב מעדיף מנהיגות סמכותנית המציגה כוח וערכים כמו כסף וכבוד, ודוחקת לשוליים ערכים מוסריים בסיסיים כקדושת חיי אדם וחמלה. "ההמון משתכנע שאין לו צורך לדאוג ולקחת חלק באחריות לחיי הכלל," תיאר. "צמצמו אתם את חופש המחשבה והבחירה שלכם והעצימו את חופש המחשבה והבחירה שלי, על מנת שתאפשר לכם לחיות בראש שקט". הוא הצביע על החצנת החיים הדתיים וההלכתיים על חשבון הכוונה הפנימית ("רחמנא ליבא בעי" – הרחמן רוצה את הלב), כגורם המחליש את המחויבות הפנימית לערכים דמוקרטיים ומוסריים, והופך את הדת למנגנון חברתי מלכד בלבד, כטענת דורקהיים, שתוכנו מתרוקן.

מחשבות על הדרך: לקראת ריפוי, בנייה מחודשת ומשמעות מתמשכת

הערב כולו, כפי שהסבירה עו"ד והדוקטורנטית לפילוסופיה מיכל יששכר, מיוזמות המיזם, נולד מתוך אמונה עמוקה ש"אי אפשר לנתק את הפילוסופיה ממה שקורה בחיים האלה", ומהשאיפה "לראות איך רעיונות יכולים לבוא ולהשפיע ולהיטיב עם המציאות". הספר "משמעות בארץ שבורה", אסופת מאמרים שתראה אור בקרוב, ירכז קולות נוספים מהאקדמיה והשטח. השאלה המרכזית, לדבריה, היא "איך אפשר בתוך הכאוס הזה, ובתוך הקושי הזה… לעשות איזושהי התעלות שתאפשר לנו להמשיך קדימה, לחשוב על בנייה ולחשוב על ריפוי". זאת, תוך הדגשת החשיבות של הבאת קולות המדברים על "איך אפשר ביחד… לשמוע את השני ואולי לנסות להשתכנע".

"משמעות בארץ שבורה" לא הציע נוסחאות פלא או נחמות שווא, ובוודאי שלא ביקש לטשטש את עומק הכאב או את מורכבות המשבר. תחת זאת, הוא הציע מרחב. מרחב נדיר של הקשבה הדדית, של מחשבה נוקבת, של חיבור אנושי ואינטלקטואלי החוצה מגזרים ותפיסות עולם. מתוך העדויות קורעות הלב, עלתה לא רק זעקה, אלא גם ניסיון למצוא נקודות אחיזה כשהתהום פעורה. מתוך הדיונים הפילוסופיים והסוציולוגיים, עלתה קריאה דחופה לבחינה עצמית נוקבת, לניסוח מחודש של מושגי יסוד – חירות ואחריות, פרט וקהילה, מנהיגות ומוסר – ולחיפוש מתמיד אחר איזונים עדינים.

הערב המיוחד הזה, סימן עבורנו כי גם בתוך השבר עצמו, בצד הפצע המדמם, פועמים גם כוחות אדירים של חוסן, של יצירתיות אנושית, של ערבות הדדית ושל חיפוש בלתי נלאה אחר משמעות. הרוח הישראלית, על אף פציעותיה הקשות, מגלה סימני חיים עזים ומרשימים. היא מבקשת איחוי, היא כמהה לתיקון, והיא מוצאת את דרכה, לעיתים במאמץ עילאי, מתוך הבחירה היומיומית, האישית והקולקטיבית – לבחור בתקווה על פני הייאוש, באחריות על פני ההתפרקות, ובמשמעות, דווקא ובמיוחד, בארץ שבורה. הלקח מההיסטוריה היהודית רצופה פרקים של חורבן ותקומה, הוא שאפשר לקום ולרקוח מהמשבר תפיסת עולם חדשה: חורבן הבית הפך את היהדות לדת של מילים ואותיות, הרדיפות בגלות יצרו את עולם החסידות והקבלה. וגם מאורעות שמחת תורה יביאו איתם דבר מה

לאחר החורבן ליאת אצילי הסקרנה לקרוא בפעם הראשונה את מה שכתוב על הפסיפס העתיק בניר עוז המעיד על התיישבות יהודית רציפה גם לאחר החורבן הגדול – תמיד היו כאלו ששרדו סיכמה לעצמה. למען אותו חלק, למען הדורות שעוד יבואו, ולמען עצם אנושיותנו, המסע הזה חייב, להימשך.