אהבתה הבלתי תלויה לכלבים הובילה את נינה דינר (100) בנפתולי חייה. אלו החזירו לה טובה כאשר במחנה הריכוז הנורא, פגשה יצור פרוותי אחד שהפך למלאך המושיע שלה: כלב דני ענק של מפקד מחנה הריכוז שהציל אותה מהתופת. סיפור מרגש על חמלה, ידידו הטוב של האדם וסגירת מעגל לאחר יותר משבעים שנה של זיכרון וגעגוע.
איתן אלחדז ברק
מפגש עם הזיכרון החי
בבוקר יום השואה, בביתה השקט בקרית אונו, פגשתי אישה מיוחדת במינה – נינה (זינגר) דינר, לקראת יום הולדתה ה-100 בספטמבר הקרוב. כשעלינו במעלית הקטנה אל דירתה המטופחת, מוקפת עציצים ותמונות, כבר יכולתי לחוש שמדובר בסיפור חיים יוצא דופן. חלינה, המטפלת המסורה שלה, הראתה לי אלבומים עמוסים בתמונות, עדות אילמת לתהפוכות הגורל שנינה עברה. נינה, נעזרת בהליכון, קיבלה אותי בחיוך עייף אך חם, ניכר היה כי טקס יום השואה העירוני, שהוקדש לסיפור חייה הבלתי יאומן, הותיר בה רושם עמוק.
אהבה מלידה: כלבים כחלק בלתי נפרד ממסע חייה של נינה.
סיפור חייה של נינה מתחיל בפולין של אמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, נמשך אל תוך תופת מלחמת העולם השנייה, דרך מסע הישרדות הרואי, ומסתיים בעלייה ארצה והקמת משפחה. אם אפשר לצמצם את סיפור חייה הנפתל למילה אחת, הרי שהיא תהיה – כלב. אהבתה הבלתי תלויה ליצורים הפרוותיים הללו ליוותה אותה לאורך כל חייה. זיכרון ילדותה הראשון, בו הוריה הושיבו אותה על ספה גדולה, לבושה בשמלתה הכחולה החגיגית ונעלי הלק השחורות, קשור אף הוא לידידו הנאמן של האדם. "זה היה צילום הילדות הראשון שלי שנערך בגיל שלוש והצלם הושיב אותי ליד כלב זאב גדול," היא נזכרת בחיוך קטן.
נבואת הצוענייה
"תמיד היה לנו כלב," אומרת נינה, ועיניה נוצצות בזיכרון על 'איריס' (סוכריה צהובה בפולנית), הפוקס טרייר שלה אותו קיבלה ליום הולדתה השמיני. נינה חיה בוורשה, עיר יהודית תוססת באותם ימים, במשפחה חילונית. בחופשות הקיץ הם נהגו לשכור בית עץ אצל איכרים בכפר, חיים בפשטות מתוך אמונה שזה בריא לילדים. בגיל 10, במהלך חופשה בכפר סמוך למחנה צוענים, חוותה חוויה מיסטית שתישאר חקוקה בזיכרונה לעד. "יום אחד העוזרת לקחה אותי לצוענייה שקראה לי בכף היד וניבאה שאחיה עד גיל 93," היא נזכרת. הנבואה הזו, כך היא מעידה, הייתה אחת הסיבות שנתנו לה דחף בלתי מוסבר לחיות כאשר הושלכה למחנות הריכוז שנים לאחר מכן. "הייתי מורעבת ופצועה, חולה בטיפוס הבהרות ובאבעבועות רוח, מאבדת עוד ועוד בני משפחה, שוקלת 32 קילו ובלי שערות על ראשי. האמירה הזאת של אותה צוענייה פעלה עליי כמטה קסם. זה מה שהחזיק אותי."
בגטו וורשה
גם לאחר שגורשה עם משפחתה לגטו ורשה, אהבתה לכלבים לא שככה. "לקחתי כלב מאחד השכנים, שהיו לו שניים והיה לו נורא קשה לגדל אותם," היא משחזרת בכאב. עד היום היא לא יודעת מה עלה בגורלו של אותו כלב אומלל. אביה נרצח באפריל 1942. שנה לאחר מכן, כשפרץ מרד גטו ורשה, נינה ואמה נאלצו לנוע ממקום מסתור אחד לשני, "בחסות המחתרת שלנו, היהודית," כדבריה.
מיידנק: בין החיים למוות – פציעה מטלטלת.
ב-1 במאי 1943, לאחר תופת השהות בגטו ורשה, הועברה נינה עם משפחתה למיידנק, מחנה ריכוז ומוות. "הועברנו לשדה חמש – שדה הנשים של מיידאנק. היו שם 20 אלף נשים: פולניות, צועניות, שבויות מלחמה והיהודיות." יום אחד, עוד לפני מסדר הבוקר הקפוא, בשעה ארבע לפנות בוקר, שם נערכו הוצאות להורג בתלייה, קמה נינה לשירותים שהיו בורות חפורים באדמה. "אחד הסיוטים הנוראים במיידנק היו המכות. במחנה היו מתקני הכאה מיוחדים, שבהם היכו אנשים עד מוות. למזלי לא הרביצו לי אף פעם, אך במקום זה קיבלתי 'מתנה' אחרת." באותו בוקר ארור, בעודה עומדת בתור לשירותים מאולתרים, חשה נינה חבטה עזה בירכה. "שפשפתי עם היד את המקום וגיליתי שהוא נוטף דם. התעלפתי והתעוררתי במיטה לבנה." התברר שהשומרים במגדל השמירה השתעשעו במטווח אכזרי בבני אדם, וכדור תועה פגע בירכה של נינה, חדר דרך המעי הגס וקרע חלק מישבנה. חברותיה לתור גררו אותה אל מרפאת המחנה.
התפנית הבלתי ייאמנת בסקרג'יסקו
באוגוסט 1943, לאחר שהחלימה מפצעיה הקשים, הועברה נינה לסקרג'יסקו, שלמרות שמו כמחנה ריכוז, היה למעשה מחנה עבודה. לא היה בו קרמטוריום, שכן המוות ארב לכל פינה מעבודת הפרך. דווקא שם, במקום הנורא הזה, התרחש אירוע בלתי יאומן ששינה את גורלה. "הסלקציה נערכה בכניסה למחנה תחת ניצוחו של ד"ר רוסט, מפקד המחנה. הד"ר הגיע בחברת כלבו האהוב, כלב דני ענק לבן עם כתמים שחורים." נינה, שאהבתה לכלבים הייתה חלק בלתי נפרד מחייה לפני המלחמה, לא ידעה שעליה לפחד מהם. "וכך, מיד כשראיתי את הכלב הפרחתי לעברו נשיקות באופן אינסטינקטיבי."
ברית של חמלה במקום האופל
ואז, בניגוד לכל סיפורי האימה על כלבי התקיפה המאומנים של הנאצים, הכלב עזב את בעליו ופנה ישירות אל נינה. "כמובן שהכלב לא 'ידע' שאסור לו להתקרב אלי והחל ללקק את ידי." ד"ר רוסט, מופתע מהתגובה הלא צפויה של הכלב ומההעובדה שנינה לא פחדה ממנו, ניגש מיד לראות מי היא הבחורה הזו. הוא שאל אותה כמה שאלות והעניק לה את הכינוי "לילי". "מאז נשארתי בשבילו לילי. כל פעם כשביקר במחנה, הכלב מצא אותי. התיידדתי איתו ופינקתי אותו. כמחווה של תשומת לב נתן לי ד"ר רוסט קצת מהאוכל של הכלב כתוספת מזון. לאמיתו של דבר, האוכל של הכלב היה טוב יותר מהאוכל שנתנו לנו. זה היה מעין פינוק עבורי."
סלקציה חוזרת: מבט של הכרה מול פני המוות
במשך שנה הסתובבה נינה במחנה כצל, עד שנפוצה השמועה על התקדמות הרוסים. ואז הגיעה הפקודה להעביר את האסירות למחנה אחר. שוב סלקציה, והפעם נינה נשלחה לצד שמאל, צד הנידונים למוות בירייה. "קיבלתי זאת באדישות, כבר לא היה לי כוח להתמודד." אך אז, שוב הופיע ד"ר רוסט עם הכלב הדני הענק שלו. "הכלב מיד מצא אותי, ניגש אלי וליקק אותי באהבה. לכלב לא היה אכפת איך אני נראית." רוסט, שראה את הכלב לצדה של נינה בגוש האנשים בצד שמאל, אמר: "'לילי בואי, את הולכת לכאן' והעביר אותי לצד ימין. הכלב הציל את חיי."
העלייה והמשך האהבה: ישראל כבית וחיים עם כלבים.
ב-4 באוגוסט 1944, בדיוק שנה לאחר הגעתה לסקרג'יסקו, יצאה נינה מהמחנה. שוב נדחסו האסירות בקרונות בקר לנסיעה אינסופית אל עבר הלא נודע. למרות התופת שעברה, נינה נותרה בחיים. בהמשך נשלחה למחנה בוכנוולד שבגרמניה, ובסוף המלחמה ברחה מצעדת המוות וניצלה. בשנת 1948 עלתה לארץ, נישאה והקימה משפחה לתפארת. גם לאחר כל הזוועות, אהבתה לכלבים נותרה חזקה כתמיד. "אף פעם לא פחדתי מכלבים. הם מרגישים מי אוהב אותם," היא מדגישה בחום.
מפגש עם חוקרת: 'כלבים בשואה'
לפני שש שנים, תמי בר יוסף, חוקרת את התחום הנישתי והמרתק של 'כלבים בשואה', שמעה את סיפורה של נינה. לצד עדויות רבות על השימוש הנורא שעשו הנאצים בכלבים נגד יהודים, היא מתעדת גם סיפורים פחות מוכרים על הצלת יהודים, שבמרכזם כלבים שהיו בבעלות נאצים. כך הגיעה אל נינה ושמעה מפיה בפעם הראשונה את "סיפור ההצלה המדהים שלה," כהגדרתה.
סגירת מעגל מרגשת
בר יוסף נפגשה עם נינה, ובסופה של הפגישה הביעה נינה תקווה לפגוש כלב מהסוג שהציל אותה במלחמה, "חבל שאין כלבי דני ענק הארלקין בארץ." לדבריה, היא לא ראתה כלב כזה מאז המלחמה, לא בארץ וגם לא בפולין. מיד באותו לילה פנתה בר יוסף לחברים ומכרים אוהבי כלבים וכן למועדון הישראלי לכלבי דני ענק כדי לברר אם יש כלבים כאלה בארץ. המון אנשים טובים נרתמו לסייע ולארגן פגישה מיידית של נינה עם הכלבים. וכך, כמה ימים לאחר מכן, הגיעו לביתה של נינה שרון רונן עם כלבתה הדנית הצעירה והמתוקה ניקיטה, ומיטל בר-סלע, מזכירת מועדון הדני הענק בארץ, שנסעה במיוחד מנתניה לביתה של אלונה אוחנובה באשקלון כדי להביא עמה את קים (דונקי) הבוגרת לפגוש את נינה. כולם התרגשו מאוד לקראת הפגישה, אבל נינה התרגשה יותר מכולם. משך שעתיים מרגשות וקסומות, ישבה נינה עם הכלבות המופלאות בסלון ביתה וקרנה מאושר והתרגשות, לא הפסיקה ללטף אותן. למפגש הצטרפו גם בני משפחתה המקסימים של נינה – בנה, כלתה ונכדיה – שבאו לקחת חלק בהתרגשות הגדולה.
אחרית דבר: אהבה וחמלה כצו ניצחון על הרוע
עבור נינה, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת וראויה. סיפורה המופלא, על אהבתה הבלתי תלויה להולכים על ארבע ועל כך שהם גמלו לה על כך יש בכך משום תזכורת לגורל המתעתע ולדרכים הנפתלות בהן הטוב יכול להפציע ממקומות בלתי צפויים. סיפורה של נינה והכלב הדני הענק הוא עדות נצחית לכוח החיים, לחמלה שחוצה גבולות ולעובדה שגם בתוך התופת האפלה ביותר, ניצוץ של טוב יכול להציל עולם ומלואו.
