הקהילה הפכה למשפחה, הזיכרון הפך למשימה. במלאת שנתיים לטבח במסיבות הדרום, אלפי צעירים ומשפחותיהם נאבקים למען השורדים, להתמודד עם נתוני אובדנות ועם כאב יומיומי שאינו מרפה. זהו סיפורו של שבט שבחר לחיות, על אהבה שנקטעה באכזריות ועל מחויבות בלתי נגמרת לזכור, לחבק ולרפא.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
רקע: האנגר 11 – מתכנסים במלאת שנתיים לטבח
במלאת שנתיים לטבח ה-7 באוקטובר, התכנסה אמש (יום ראשון, 5 באוקטובר 2025) קהילה שלמה – משפחות הנובה, מאשרום, פסיידאק ומידברן – לאירוע הזיכרון וההנצחה המרכזי בהאנגר 11 בתל אביב. הטקס, שאורגן על ידי עמותת קהילת שבט הנובה, הוקדש להתייחדות עם זכרם של 412 הנרצחים והנרצחות, 14 החטופים שעדיין בשבי, ו-3,750 הניצולים מהתופת הנוראה.
יו"ר עמותת קהילת שבט הנובה, ריף פרץ, הבהיר את המטרה: "בציון שנתיים לטבח הנורא, אנחנו בוחרים לקיים טקס זיכרון כדי לתמוך ולחבק את המשפחות השכולות… אנו נקיים גם ימי טיפול וריטריטים המיועדים רק לבני ובנות המשפחות השכולות. מטרת העמותה היא לא להשאיר אף אחד מקהילת הנובה לבד".
סולי לניאדו, מנכ"ל העמותה, הדגיש את הברית שנכרתה מתוך האסון: "העמותה שלנו נולדה מתוך האסון ומתוך הברית הבלתי כתובה שנכרתה בינינו – השורדים והמשפחות… לא נשכח, לא נוותר, ולא נפסיק לפעול למענכם… מתוך ערבות הדדית, מתוך אמונה עמוקה ואהבה אינסופית – נוכל להרים את הראש, למצוא את קרני האור בתוך החושך, ולבנות עתיד שיש בו תקווה."
"שני גופים, נשמה אחת": עדותה המצמררת של ימית פרץ
בשיאו של הטקס, עלתה לבמה ימית פרץ, אחותה של רות ז"ל ובתו של האב שנרצחו שניהם במסיבה, והעניקה עדות עוצמתית על אהבה טהורה שנקטעה באכזריות. סיפורם של רות, נערה עם שיתוק מוחין שחגגה בכיסא גלגלים, ואביה המסור, הפך לסמל של תמימות ושמחת חיים אל מול הרוע המוחלט שהפציע.
"הנה מסתיימות להן שנתיים שבהן הדופק שבלב נחלש," פתחה ימית בקול רועד. "כמעט שנתיים עברו, והחוסר שלכם עדיין כאן." היא פנתה ישירות לאחותה, רות, וציירה את דמותה: "רות, אחותי הקטנה והיפה. את היית השמש של הבית, האהבה הכי גדולה שהאירה את החדרים הכי חשוכים. רות הייתה נערה עם שיתוק מוחין… היא לא דיברה במילים, היא דיברה דרך הלב."
היא המשיכה ותיארה את הקשר הבלתי נפרד בין השניים: "לאבא שלי הייתה מטרה אחת בחיים האלה: שהאור של אחותי הקטנה לעולם לא יפסיק לזרוח. וכך באמת היה… שני גופים, נשמה אחת. המשפט שהכי מתאר את החיבור ביניהם הוא שגם בחיים וגם במותם, הם לא נפרדו."
ימית מצאה נחמה ברגעים האחרונים של יקיריה: "אני מתנחמת במחשבה שלפחות ברגעים האחרונים שלכם, הייתם במקום שכל כך אהבתם, במסיבה אחת גדולה, עם אנשים מדהימים שליוו אתכם בעודכם בחיים."
קולות המנגינה של "Heart of Nova"
מיד לאחר עדותה, עלה לבמה הרכב "Heart of Nova", המורכב משורדים ומשפחות שכולות. הלהקה ניסתה לבטא במנגינות את הכאב והגעגוע שאין להם מילים. "מי ירפא ליבי, אל מי אני מתגעגע כמו ים שאין לו חוף," שרו חברי הלהקה, והבטיחו: "מי יחבק אותי ויבטיח שאני לא אכנע בסוף."
"בקהילה מבינים אותך בלי לדבר מילה"
מעבר לסיפורים האישיים הקורעים, הקהילה כולה מחפשת עוגן. עבור עופרי רחום, אחותה של ניצן רחום ז"ל, שנרצחה יחד עם בן זוגה לידור לוי ודודה אברהם סאסי ז"ל, מציאת כתף תומכת הפכה למשימת הישרדות.
"מאז 7 באוקטובר הקהילה הזו הפכה למשפחה שנייה שלי," היא אומרת. "אני פחות בעניין של המסיבות, אבל האנשים, ההפקה, עוטפים ומחבקים אותנו. בקהילה מבינים אותך בלי לדבר מילה, במבט בעיניים. יש פה כל כך הרבה אנשים שעברו את מה שאנחנו עברנו. אחרי שנתיים זה לא עובר ולא עבר."
רחום, שמשתתפת גם -"Heart of Nova", מסבירה: "היצירה מלווה בכאב עמוק, אך נועדה לרפא את הכאב, את החוסר בלב, שלעולם לא יכול לעבור… פשוט אנחנו לומדים לחיות איתו בצד."
פארק במקום שחסר ו"עץ הגעגוע"
משפחתה של עופרי מתמקדת בהנצחה פעילה: "היא מאוד אהבה ילדים, ואנחנו רוצים להקים בפרדסייה מקום עם פעילויות לילדים. זה מה שממלא אותנו כל יום," היא מספרת על הקמת פארק לזכר ניצן, שנרצחה כשהייתה בהיריון.
את הכאב החשוף הזה אפשר לראות ב"עץ הגעגוע" שהוצב במתחם השבט, המזמין את המשתתפים להרים שפופרת טלפון "לשיחה" עם הקרוב שנרצח. כל חיבוק בקהילה מעביר "אין־סוף מילים, תחושות ורגשות". נראה שכולם מחפשים בדיוק את זה — מישהו שינחם, יבין אותם ויראה אותם, על כל הכאב והטראומה, בלי לדבר.
השורד אייל בן אור מעיד על כוחה של התמיכה שהגיעה לאחר האירוע: "מאוד עזר לי ולהרבה אנשים שראיתי. לא הייתי צריך להקטין את הסיפור שלי… הכרתי שם אנשים ומטפלים".
הממדים הרשמיים של הטראומה: קולן של האימהות
במקביל לטקס המרגש, המספרים הרשמיים משרטטים תמונה קשה של מצוקת השורדים. לפי מסמך שהוכן לכנסת, 3,710 שורדי מסיבות הוכרו כנפגעי פעולות איבה. כמחציתם כבר הוכרה להם נכות, ו127 מתועדים כמי שהיה להם עבר פסיכיאטרי, מה שמקשה על הטיפול.
אסנת, אמו של השורד אלעד עמוס חסון, מדברת בשם שלוש מאות הורים: "אנחנו כאימהות דרוכות ברמה היומיומית ומתמודדות עם מצוקה אינסופית, נפשית, בעיקר מולם… אין להם עוגנים קבועים."
העזרה צריכה לדפוק בדלת
אסנת דורשת מהרשויות אחריות: "זו חובה מוסרית לדאוג לכל צרכיהם של השורדים… העזרה צריכה לבוא ולדפוק בדלת בעבורם ולא ההפך. הם לא אמורים לבוא ולרדוף אחרי העזרה." היא מציינת כי "מעט מאוד" שורדים מצליחים לחזור לשיגרה, וחלקם כלל לא יוצאים מהבית, כשרמת הכעס והרגרסיות "עולה על כל דמיון".
הנתונים הקשים: אסנת מתייחסת לנתוני האובדנות המדאיגים, ומציינת את מקרה שיראל גולן ז"ל ש"חייה נקדעו בעקבות המצב הנפשי". משרד הבריאות אישר בנוסף שלושה ניסיונות התאבדות נוספים של שורדות נובה עד אוגוסט 2024.
קושי נוסף הוא השימוש בחומרים אסורים: לפי עדויות, חלק מהמשתתפים במסיבות של הקהילה עושים שימוש בסמים. עבור חלק מהשורדים, הסמים אינם "תרופה" אלא טריגר שמחזירם לזיכרונות הטראומטיים. "במקום לעמעם, הם פותחים מחדש את זיכרונות הלילה ההוא, ומחזירים את הכאב שממנו הם מנסים להימלט." חשוב להדגיש כי אף עמותה המטפלת בשורדים אינה מעודדת שימוש זה.
עוגני הריפוי: גלים, חונכות ותרבות
כדי להתמודד עם המציאות הקשה, העמותה מקיימת שורה רחבה של פעילויות קהילתיות עבור כלל חברי הקהילה: ריטריטים למשפחות שכולות, סדנאות גוף ונפש, פעילויות ספורט, הכשרות מקצועיות ותכניות חונכות. כמו כן, משקיעה העמותה בילדי המשפחות השכולות וילדי השורדים.
לזכרו של שחר בן נעים ז"ל, שנרצח במסיבה, הוקמה עמותת "אור השחר" שמובילה סדנאות "גלישה גוף ונפש". ליז, אמו של שחר, תיארה אותו כ"גולש… רוכב… הייתה לו חוות סוסים. איש רב פעלים". העמותה משלבת גלישת גלים וחתירה על סאפ עם צוות מדריכים ופסיכולוגים. "גילינו את הכוחות הטמונים בנו", נמסר מהעמותה, "וזוהי התחלה של חוויות משנות תודעה, התחלה של שינוי ומסע חזרה אל החיים."
הרהורים ותובנות: לבנות עתיד שיש בו תקווה
הכאב של שורדי הנובה והמשפחות השכולות אינו אירוע חד-פעמי, אלא מציאות יומיומית מתישה. המסע שלהם הוא מסע של הכלל – חובתה של החברה הישראלית כולה. כפי שאמר מנכ"ל העמותה, סולי לניאדו, "יחד, מתוך ערבות הדדית, מתוך אמונה עמוקה ואהבה אינסופית – נוכל להרים את הראש, למצוא את קרני האור בתוך החושך, ולבנות עתיד שיש בו תקווה".
הקמת פארקים, הרכבים מוזיקליים, שיחות עם טלפון דמיוני וגלגול על גלי הים – כל אלה הם ניסיונות נואשים למצוא אור, חיים ומשמעות בתוך החושך. אולי התובנה הגדולה ביותר היא שמה שנדרש מהם אינו "להתגבר" או "לשכוח," אלא רק עוגן יציב ותמיכה שתגיע אליהם, ללא צורך לבקש או לרדוף.
האם נדע כולנו, כחברה, להיות העוגן הזה עבורם, לא רק בטקסי זיכרון מרגשים אלא גם ביום שאחריו, ובשנים הבאות?
