בערב מיוחד בבית שלום עליכם, קריאה מחודשת במגילת העצמאות הפגישה את סיפורה המטלטל של איריס חיים, שבשכול ובכאב גילתה מחדש את עם ישראל ואת כוחה של האחדות, עם התובנה שהמסמך המכונן קורא לנו לראות תמיד את ה'גם וגם'.
איתן אלחדז ברק
בשבוע שעבר, באולם של בית שלום עליכם בתל אביב, התכנסו אנשים מקצוות שונים של החברה הישראלית לאירוע מיוחד: "לפיכך נתכנסנו – קריאה חגיגית במגילת העצמאות". היוזמה, פרי שיתוף פעולה של ארגון 'מבוע' ו'יהדות'א' (איחוד ארגוני היהדות הישראלית בתל אביב יפו, מרכזי דניאל, חברותא, מרכז קורת ובינ"ה), ביקשה להוקיר, לקראת חגי הלאום, את המסמך המכונן של המדינה – מגילת העצמאות. לא רק כמסמך היסטורי, אלא כמקור השראה וכתזכורת מתמדת לעקרונות היפים והחשובים שעליהם הוסכם ברגע נדיר של אחדות.
מוטי פסל, מנהל שותפויות ב'מבוע', פתח את הערב והזכיר את הפרדוקס שבמעמד החתימה ההיא: "החתימה על המגילה היא רגע נדיר, רגע מעורר השראה, רגע של הסכמות רחבות שמותיר מקום לקולות שונים… דתיים, חילונים, חרדים, מסורתיים, ימין, שמאל, חותמים ביחד". הוא הדגיש כי למרות התמונה האידילית לכאורה, המציאות אז הייתה קשה ומורכבת, אולי אף יותר מהיום: "מלחמת העצמאות משתוללת… והמחלוקות שמסעירות אותנו היום. קשות, לא יותר ולא פחות, אולי אפילו פחות." ההסכמה, אם כן, לא נבעה מתוך שלווה, אלא מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה וצו האחדות.
מן השבי אל החזון
הערב נגע גם בכאב ובתקווה של ימינו. פסל שיתף בדבריה של נעמה הלוי, ששבה משבי החמאס בעזה, וכתבה על הכוח לשרוד: "מה שנתן לי את התקווה בשבי זו המחשבה שאולי יום אחד אני אצא משם… אמרתי לעצמי שנכון שלנעמה של עכשיו נמאס, אבל אני חייבת לחשוב על נעמה העתידית ועל כך שאם אני לא אוותר נעמה עתידית כל כך תודה לנעמה של עכשיו שלא ויתרה". דבריה של נעמה הדהדו בקהל, כפי שסיכם פסל: "גם אנחנו אחרי שנה וחצי של מלחמה, בהחלט נמאס לנו לפעמים, אבל הערב אנחנו רוצים להביט קדימה… להסתכל ביחד אל החזון… לחלום עתיד טוב יותר."
איריס חיים: מסע אל ה'גם וגם'
במרכז הערב עמד סיפורה המטלטל ומעורר ההשראה של איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר ונהרג בשוגג מירי צה"ל לאחר שהצליח להימלט משוביו. איריס, שתיארה את עצמה כמי ש"עברה מהפך רציני בימי המלחמה", שיתפה את הקהל במסע האישי שלה לגילוי מחודש של זהותה ושל עם ישראל, מסע שהתחבר באופן מפתיע ועמוק לרוח המגילה.
"נולדתי פה בישראל… אף פעם מעולם… לא התעמקתי במגילת העצמאות", סיפרה איריס בכנות. "המגילה הייתה עבורי משהו שהוא מובן מאליו… נולדתי 18 שנה אחרי קום המדינה… בסדר, יש לי מדינה ויש לה איזה מגילה שכתובה… לא התעמקתי ולא הרגשתי שאני מעוניינת". היא תיארה בית חילוני לחלוטין, שורשים חלוציים של 'השומר הצעיר', אפס זיקה ליהדות. "אנחנו ישראלים," הדגישה, "הישראליות זה היה הדבר היחיד שאני הזדהיתי איתו… כל מה שהיה קשור לדת היה מאוד מאוד מפחיד, מוקצה".
ואז הגיע ה-7 באוקטובר. איריס, שבנה יותם, מוזיקאי תושב כפר עזה, נחטף, מצאה את עצמה חודש לאחר מכן ב'אולפנת חורב' בירושלים ("לא ידעתי מה זה אולפנה," הודתה בבורותה דאז). שם, מול 200 נערות דתיות, היא שמעה אישה אחרת, דינה גדליה, מספרת על בנה, יוסף מלאכי גדליה ז"ל, חייל חרדי שנפל בקרב בכפר עזה, סמוך למקום בו שהה יותם.
"כשהיא מדברת על הבן שלה, אני מגיעה בתחושת זרות. ניכור," תיארה איריס את תחושותיה הראשוניות. "מי זאת האישה הדתייה הזאתי שלובשת פאה נוכרית? כל מה שאני מפחדת ממנו… שנהפוך למדינת הלכה… זה היה הפחד שלי… ממש האמנתי לכל מה שסיפרו לי". אך ברגע שדינה החלה לדבר, משהו נסדק. "כל הדבר הזה מתפורר פשוט כמו גלימה שהייתה עליי והיא ממש מושלכת," תיארה ברגש.
דינה סיפרה על בנה, יוסף, שנהרג בשעה שתיים בצהריים מטיל חמאס ליד שכונת הצעירים. איריס, ששמעה את הסיפור, חוותה הארה. "נופל לי איזה שהוא אסימון מאוד מאוד גדול… אני מפסיקה לראות את דינה גדליה כמישהי זרה. אני רואה בדינה אישה בדיוק כמוני, אמא קודם כל אמא… שסובלת כאב גדול מאוד… ובאותו רגע אני חושבת… אני מתחברת למגילת העצמאות על העיקרון של 'גם' ו'גם'."
היא החלה לראות את המגילה באור חדש: "מדינה עד כמה היא משהו כמו המגילה השישית… כתובה בהרבה גם וגם. גם רוח וגם מדיניות, גם המונים וגם מעפילים, גם וגם." החיבור הזה התעצם כשהבינה את הקשר העמוק המשותף, מעבר לחילוניות או דתיות. "אני מפסיקה לראות את הדברים השונים ואני רואה רק את החיבורים בינינו," אמרה. היא כינתה זאת "ג'ויש מאדר כרומוזום" (Chromosome of the Jewish mother) – קשר אימהי, יהודי, שאינו תלוי בכיפה או בפאה, אלא טבוע עמוק בפנים. "זה לא ישראלי," הדגישה, "והבנתי שהיהדות שבי היא משהו מאוד עמוק."
הגילוי הזה, לדבריה, שינה את תפיסתה. "באיזה שהוא מקום איבדתי את הבן אבל גיליתי את העם שלי אותו אני לא הכרתי," אמרה בכאב ובהתרגשות. "הכרתי חצי [עם]… חצי מעם ישראל היה מבחינתי זר… דווקא ביום הנורא מכולם… גיליתי את עם ישראל בכל הגוונים והפסקתי לפחד… ראיתי שדתיים לא מנסים להחזיר אותי בתשובה.."
החיבור הזה, ה"גם וגם", קיבל ביטוי מצמרר בסיפור השבי של בנה. "בדואי, קיבוצניק, תאילנדי ומתופף, ישבו ביחד בשבי החמאס," סיפרה איריס, והצביעה על המציאות הכואבת שחיברה בין אנשים כה שונים: בנה יותם, המוזיקאי ('המתופף'), לצד סאמר אל-טלאלקה, תושב הפזורה הבדואית, אלון שמריז, בן קיבוץ כפר עזה, ופועל תאילנדי. מציאות זו קיבלה אישור כואב מעדותו של וויצ'יאן טמטהונג, פועל תאילנדי ששוחרר מהשבי וסיפר שהוחזק במנהרה יחד עם שלושת הישראלים. "זה לא נשמע הזוי?" המשיכה איריס.
"אבל המציאות היא יותר הזויה מכל דמיון ומכל בדיחה, ומה שהחבר'ה האלה עשו שם, גם אלה שחזרו, גם אלה שעדיין נמצאים, זה ערבות הדדית, זה חיבורים כי אין להם ברירות. לנו לפעמים נדמה שיש לנו ברירה, אבל אין לנו, אין לנו שום ברירה כי אם לא נהיה יחד, אז באמת אין לנו לאן ללכת. ככה אני מאמינה ולכן יש לנו כל אחד מאיתנו אחריות."
'וו החיבור' והאחריות המשותפת
דבריה של איריס התחברו לדברי הרב אסטבן גוטפריד, מייסד 'בית תפילה ישראלי', שהתמקד בפסקה השנייה במגילה, הפותחת במילים "מתוך קשר היסטורי ומסורתי". הרב גוטפריד הדגיש את "וו החיבור" – האות ו' המחברת בין ההיסטוריה למסורת, בין היהודי לדמוקרטי. "אנו נוהגים לעיתים לחשוב שאלו הם דברים מנוגדים," אמר, "אך פה אנו רואים את החיבור שהמגילה מורה לנו לעשות."
הערב בבית שלום עליכם לא הסתיים רק בהקשבה. לאחר קריאה חגיגית של המגילה ומופע פיוטי גאולה, התקיימו מעגלי שיח שעסקו בנושאים בוערים כמו תפילה בהפרדה, נישואין לכולם וגיוס שווה. לצד הפלאפל, התחושה הייתה ברורה: "דרושה לנו עוד מרוח ההסכמה של המגילה הזו."
איריס חיים סיכמה את דבריה בקריאה לאחריות אישית: "יש לנו כל אחד מאיתנו אחריות… לעשות את הטוב ביותר… להושיט יד… אנחנו לא נשנה פה את הפוליטיקה… אבל כן יכולים לעשות את ההושטת יד הזאת בשנה 77 למדינת ישראל כדי שנחיה פה באמת לנצח… באהבה וחיבורים ובכבוד."
אולי זוהי תמצית המסר של המגילה השישית ושל הערב הזה: ההכרה ב'גם וגם' שבתוכנו, החיפוש המתמיד אחר 'וו החיבור', והאחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו להושיט יד ולבנות גשרים, גם ובעיקר כשהדרך קשה והמציאות מורכבת.
