אני, אור בן יהודה: עדותה של לוחמת פורצת דרך

סא"ל אור בן יהודה, תושבת קריית אונו, הפכה לסמל מעורר השראה, כשהיא ולוחמותיה בלמו בגבורה את המחבלים במוצב סופה ב-7 באוקטובר, מנעו טבח בישובי העוטף, והוכיחו מעל לכל ספק את יכולתן של נשים להגן על המדינה. אור, ששברה לאורך שירותה תקרות זכוכית – כצוערת ראשונה בקורס מ"כים, מפקדת פלוגה (תוך כדי היריון), ולוחמת עטורת צל"ש – הובילה את לוחמותיה לראשונה בתולדות הצבא אל חזית הלחימה בעזה, ובכך שינתה את השיח על שילוב נשים לוחמות בצה"ל

איתן אלחדז ברק

בשקט מהדהד נכנסת אור בן יהודה לבית המתנדב בעיר לשם הזמינה אותה סיגל ישראלי יו"ר סניף ויצ"ו בקעת אונו לצורך הרצאה לכבוד יום האישה הבינלאומי. חיוך חם מקשט את פניה. מדיה הירוקים, מהודקים על גופה האתלטי, מעידים על שירותה הצבאי, ורובה ה-M16 הקצר רתום אליה כחלק בלתי נפרד. שיערה הארוך, אסוף לאחור, חושף פנים נחושות, אך מבטה נע בין מבוכה צנועה לביטחון עצמי איתן. כאשר נשאלת מהיכן שואבת את הכוחות להתמודד עם שעברה, אור מסבירה שהתמיכה המשפחתית היא רק חלק מהכוח. גם מעמדים כאלה, בהם היא פורשת את סיפורה ומשנתה, מעניקים לה תמיכה רבה. ניתן לראות כיצד הקהל סביבה שולח בה מבטים מלאי יראת כבוד, יראה שיסודה בסיפורה המהדהד שהפך אותה לאחד מסמלי המלחמה, סיפור שבעקבותיו שאלת שילוב הנשים בצבא קיבלה מענה נחרץ וחד משמעי.

הכל מתחיל בבית

בן יהודה מספרת תחילה על משפחתה שחיה בקרית אונו : "המשפחה שלי היא עוגן משמעותי בחיי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. שני ההורים שלי, הם מקור השראה עבורי. אני מאחלת לעצמי להיות צנועה, ערכית ושליחה כמו אבא, ולפרוץ גבולות ולהיות שאפתנית כמו אמא".

מורשת משפחתית מפוארת 

אביה הוא הפרופסור אריה בן-יהודה, מנהל האגף הפנימי בהדסה.אמה היא הפרופסור דינה בן-יהודה, מנהלת המערך ההמטולוגי בהדסה, דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית לשעבר, ויושבת ראש ועדת סל התרופות. אמה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל על פעילותה הצבאית במלחמת יום הכיפורים.

בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה", העוסקת במלחמת יום הכיפורים, מגלמת השחקנית ג'וי ריגר את דמותה של אמה של אור בן יהודה. תפקיד זה חושף את סיפורה המדהים של אישה צעירה, אשר בעיצומה של המלחמה, החליטה לקחת על עצמה את ייסוד ענף הנפגעים בצה"ל – תפקיד שעד אז היה מוטל על קצין העיר. תחת פיקודם של אמנון רשף ואריאל שרון, התעקשה אמה, קצינת ח"ן, להישאר עם הלוחמים במעוזים בסיני, לנהל ולתעד בקפידה את הדיווחים על הטנקים והאנשים שנפגעו בלחימה העזה. בזכות אותם רישומים מדויקים, הצליחו מאוחר יותר לאתר ולחלץ את הנפגעים. מפקדה, רשף, הטיל עליה את המשימה הקשה מכל – לבשר למשפחות את הבשורה המרה. אור מתארת כיצד אמה, ילדה בת 20 בלבד, נאלצה לעיתים להמתין ימים ארוכים מול פתח ביתם של אותן משפחות, שסירבו לקבל את האסון. אור מספרת כיצד כילדה בת 12 הייתה נוסעת מדי שנה ללטרון, שם פגשה משפחות שכולות שסיפרו על העזרה והתמיכה שקיבלו מאמה, כיצד הצילה אותם מתוך השכול. "היא הייתה דואגת לכל מחסורם", היא מתארת. על פעילותה זו קיבלה אמה את צל"ש הרמטכ"ל.

אלה תולדות 

אור בן יהודה נולדה במבשרת ציון בשנת 1989, האמצעית מבין שלוש אחיות. כבר בנעוריה גילתה יכולות מנהיגות כאשר שימשה חניכה ומדריכה בשבט הצופים המקומי. במקביל לפעילותה בתנועה, טיפחה את כישוריה הספורטיביים והתמידה באימוני התעמלות קרקע. למרות טבעה הביישני כילדה, ספגה סיפורי גבורה מבני משפחתה – סבה הפלמ"חניק שנטל חלק בכיבוש הקסטל ובפריצת דרך בורמה, וסבתה, ניצולת שואה ופרטיזנית בעצמה. סיפורים אלה, לצד פעילותה בצופים ובספורט, חיזקו בה את העוצמה הפנימית שתלווה אותה בהמשך דרכה.

תוכניות הטלוזיה שהציתו את דמיונה 

"המסלול שלי השתנה כשהחלטתי להיות לוחמת. כבר כילדה צפיתי בתוכניות טלוויזיה על לוחמות עוקץ וקרקל, והבנתי שאני רוצה להיות כמוהן. התגייסתי לקרקל, עברתי הכשרה בסיסית של גבעתי, והגעתי לגבול מצרים.

בגבול מצרים, התמודדתי עם אתגרים לא פשוטים. היו הברחות של סמים וסיגריות, וגם הברחות של נשים ומהגרי עבודה. הכל עבר בגבול הזה. היו גם אירועים של פעילות חבלנית, ותמיד ניסינו להתכונן לקיצון. אבל ביום-יום, פגשנו בעיקר את מבריחי הסמים.

כבר בתחילת דרכי הצבאית נתקלתי בחוסר אמון. הייתה שם חבורה מגבעתי, שהתגייסו שבועיים לפנינו, ואז הם אמרו: "הנה כל ה'אחיות' בסרט שחושבות שהן יכולות להיות לוחמות, אין דבר כזה 'לוחמות'. תכף נראה לכן את הדרך לחדר אוכל". ואני זוכרת איך החזה שלי התפנצ'ר, הבנתי שזו חובת ההוכחה שלי.

לא משנה מה, אצטרך להוכיח את עצמי. אצטרך לעבוד קשה יותר, לעשות הרבה מעבר כדי שהקולגות שלי יגידו: "וואלה, היא בסדר, אפשר לקבל אותה". זה מתח אותי כל הזמן, התחרותיות הזו כל הזמן גרמה לי לרצות ללמוד הכי קשה, לרוץ הכי מהר, לעשות את כל הפעולות כדי שאוכיח, קודם כל לעצמי, שזה אפשרי, ואחר כך לכל הסביבה.

מפקדת קשוחה עם לב רחום 

כמפקדת, התמודדתי עם סיטואציות מורכבות, חייתי בדירת חדר עם לוחמים אחרים, ולימדתי אותם מקצועיות ותרחישים שונים. הבנתי את המשמעות של הצבא, את העזרה שהוא נותן, ואת ההשפעה שיש לו על אנשים.

היו לי לוחם שלא יודע לקרוא, ויש לי לוחמת שגרה בדירת חדר עם עשר נפשות, מרימים מזרנים, ואין כלום במקרר. הבנתי שיש לי את שני הצדדים האלה – מצד אחד מקצועיות וחובת הוכחה, להיות הלוחמים הכי טובים, מוכנים לכל תרחיש, ומצד שני – לדאוג לאנשים שלי, ללמד אותם, להביא להם אוכל הביתה, להשיג להם מוצרים באתר אגורה, ולהביא להם ריהוט במשאית של הרס"ב".

אור מתארת מקרה שנצרב בזיכרונה: "פעם ראשונה שקיבלתי חיבוק מאחת האימהות, היה כאשר הבאתי לה הביתה ואוכל, היא נפלה לי לתוך הזרועות. היא אמרה: "לא חשבתי שזה יבוא מהצבא. נתתי את הבת שלי שתלחם, ולא חשבתי שמהצבא תהיה לי העזרה הזאת". ואז הבנתי כמה ההשפעה שיש לי, כמה אני יכולה לצאת מעצמי.

לשבור את תקרת הזכוכית 

בשנת 2010 הפכה בן יהודה לצוערת הראשונה בגדוד גפן בו הופכים לקצינים ביחידות לוחמות אבל כמו שאתם מתארים זה לא היה כל כך פשוט לשבור את תקרת הזכוכית הזו: "רציתי לעבור את הקורס הזה שמיועד ללוחמים וכשהגשתי בקשה מפקד בכיר שאני לא אזכיר את שמו ניגש אליי ואמר לי: "רגל אישה לא תדרוך בקורס גפן". אמרתי לו: "בסדר גמור. אם ככה אוותר על החלום ולא אהיה קצינה, אבל אתה יכול לשלוח אותי להיות סמלת באיזה פלוגה או מחלקה".

יום אחד, הגיעה לאוזניה שמועה על שיחה בה ישתתף מפקד זרוע היבשה. עבור אור, זו הייתה הזדמנות שלא תחזור. היא ארגנה במהירות את תיקה עם כל ציוניה, ונכנסה לשיחה. בתחילה, מפקד זרוע היבשה לא הבין מה היא עושה שם, "שהרי אני בכלל אמורה להיות שלישה בבא"ח". השיחה החלה להתנהל, כל אחד מביע את דעותיו לגבי שיפורים בצבא. כששאל האם יש מישהו שרוצה להוסיף דבר, אור קמה, ניגשה עם תיקה, ואמרה: "המפקד, אני רוצה לעשות גפן". הוא הביט בה ושאל: "מי את?". היא השיבה: "אור בן יהודה, אלו הציונים שלי מהקורס. אני רוצה לעשות גפן יחד עם החירניקים. אני כמו צנחן, כמו גבעתי,  כמו סיירת מטכ"ל – אני רוצה גם". מפקד זרוע היבשה נראה נבוך, לא ידע כיצד להגיב. באותו רגע, נכנס לחדר העוזר שלו, אשר הזדרז להוציא אותו מהחדר למסוק שחיכה לו: "הוא טס עם התיק שלי" מתארת אור שנותרה לבדה מיואשת, תוהה בינה לבין עצמה: "באמת ניסיתי הכל. הגעתי עד אלוף בצה"ל, מפקד זרוע היבשה, הוא האיש שמחליט אם אכנס לקורס הזה או לא".

שבוע לאחר מכן, צלצל הטלפון ואור זיהתה את מפקד הגדוד שלה מקרקל. "תגידי," שאל, "יש סיכוי שדיברת עם מפקד זרוע היבשה?". אור הופתעה, "אני? אין לי מושג על מה אתה מדבר." "טוב", המשיך המפקד, "אני לא יודע מה עשית שם, אבל מפקד זרוע היבשה אישר לך לעשות את זה.

נכנסנו לקורס הזה, ומפקד גדוד גפן אמר לנו, "תקשיבו לי טוב, שתי אופציות: או שהייתן ממש טובות ואז ימשיכו להגיע אחריכן בנות, או שהייתן על הפנים, וזו הייתה הפעם האחרונה שדרכה פה אישה. תעשו אם זה מה שאתן רוצות, בהצלחה". שלושתנו ישבנו ביחד ושאלנו את עצמנו מה עושים? איך מוכיחים לאנשים האלה שאנחנו ראויות, שאנחנו מסוגלות?

אמרתי להן, "תקשיבו, אני נגיביסטית אז אני אקח על עצמי את הנגב והם יראו שאנחנו מסוגלות". רצתי ביום למחרת למפקד שלי ואמרתי לו, "תביא לי את הנגב". הוא אמר לי, "תקשיבי, את לא רוצה את הנגב? אנחנו כל היום נהיה בשטח ונילחם ונרוץ על הכיפות ונסתער. את לא רוצה את זה?". אמרתי לו, "תביא לי, אני לוקחת את זה על עצמי".

בתרגיל הרטוב, ניכר היה כי אור מוכיחה את יכולותיה יוצאות הדופן. בתום התרגיל, ניגש אליה אחד החיילים, בחור דתי, ואמר: "תקשיבי, אני מכיר את אמא שלי, את אחותי ואת החברה שלי שאני עוזר לה לבחור קניות. אני לא מבין מה אני רואה פה, זה לא מצריך תרגום." אור השיבה, "יש לנו ארבעה חודשים ביחד." עבורה, היו אלו רגעים יקרי ערך בהם יכלה לפתוח צוהר לעולם שונה, ולהציג את נקודת מבטה בפני אנשים שלא הכירו אותה. בתום הקורס, ניגשו אליה חבריה ואמרו, "תודה רבה שפתחת לנו את העיניים, זה היה שווה הכל." בטקס הסיום, על מגרש המסדרים, עמדו שבע מאות בנים ושלוש צוערות. שר הביטחון, אהוד ברק, אמר: "תקשיבו, מתוך ים הלוחמים הזה, ישנן שלוש צוערות שמסיימות קורסים היום, מדי אופיר ואור, והן עומדות פה ממש איתנו." אור חשה צמרמורת עזה בגבה. מבטה נדד אל אמה, אישה קרת רוח מטבעה, וראתה אותה דומעת. כשהיא הרחיבה את מבטה, ראתה את הנערות בקהל, עיניהן נוצצות. היא חשבה לעצמה, "אם ישנה מישהי בקהל שחושבת לעצמה, 'אני גם רוצה, אני יכולה להיות לוחמת, לתרום שירות משמעותי, לשנות ולהשפיע,' אז השגתי את מטרתי, זה הכי משמעותי עבורי."

אור לנשים 

אור חוזרת לגדוד שלה ומתקדמת במסלול הצבאי : "הייתי מפקדת מחלקת צלפים במשך שנה וארבעה חודשים, אחר כך סגנית של מפקד פלוגה מגולני, ולימדתי בהכשרות". רגע אחרי שמודיעים לה שהצבא מעוניין שהיא תצא לקורס מפקדי פלוגה היא לוקחת הפסקה ויוצאת להדריך שמיניסטים בצופים.

ואז יום אחד היא מקבלת טלפון מהצבא וקובעים לה פגישה עם המח"ט: "פגשתי את מפקד החטיבה בקפה ארומה" היא נזכרת, "הוא אמר לי: 'תקשיבי, אנחנו צריכים אותך שתחזרי לצבא לשנה'. עניתי לו: 'אני לא יכולה, יש לי את התלמידים בכיתה י"ב, אני מדריכה אותם'. הוא התעקש: 'תקשיבי, את חוזרת לצבא, אנחנו צריכים שתבואי לשנה'. ואז הוא הסביר לי, 'יש לנו הזדמנות לשנות את המצב.  אני רוצה שתראי לסגניות מפקדי הפלוגות ומפקדות המחלקות שזה אפשרי.. אנחנו רוצים שגם נשים יוכלו להגיע לתפקיד מפקדת פלוגה. זה הזמן שלך להראות להם שזה אפשרי, שזו לא נחלתם הבלעדית של בנים'".

השנה הזו הפכה להיות שירות קרבי שעדיין נמשך.: "חזרתי חזרה, באוגוסט 2013, הקמתי פלוגה של לוחמים ולוחמות בקרקל. עליתי איתם לגזרה המבצעית, ובאוקטובר 2014, קצת אחרי צוק איתן, קיבלתי הרחבת גזרה. ועכשיו הגזרה שלי היא מול גבול מצרים. שם נחשפתי לתופעה שנקראת 'הברחות אלימות'. שמעתם פעם על הברחה אלימה? גבול מצרים הוא בדרך כלל גבול שמנסים לשמור שקט כל הזמן. ואתם לא שומעים ביומיום על כל האירועים שמתרחשים שם, כי באמת, זו אולי המדינה היחידה היציבה שיש לנו כרגע מסביבנו, מכל המדינות שמקיפות אותנו.. 'הברחה אלימה' זה בעצם בדואים מישראל ומהצד המצרי שנפגשים על הגדר, מעבירים ביניהם סמים, ולפעמים גם חותכים את הגדר. כדי לעשות את זה בלי הפרעות, הם ממקמים כיפות רתק גבוהות, מביאים אנשים עם מקלעים ופשוט יורים עלינו כדי לבצע את ההברחה". אור והלוחמות שלה שלה תרגלו ולמדו את השיטה. ויום אחד הן אכן נקלעו להברחה אלימה:

התקלות ופציעה 

בן יהודה:  "קיבלתי התראה מהתצפית על שלושה טנדרים. הגעתי במהירות לנקודת האירוע, והתחלתי לשלוט עליהם מלמעלה. הם היו שקועים למטה, בתוך שקע. ירדתי מהג'יפ ונתתי פקודות להיערך מימין ומשמאל, כדי לתפוס אותם. שכבנו, צופים מלמעלה על מה שמתרחש שם למטה. זיהינו עשרים וחמישה אנשים, כולם עם סכ"ים על הגב וקלצ'ניקוב על כל טנדר. בנוסף, היה להם מקלע דומה למטול רוסי – הם פשוט הגיעו כדי להילחם. הם פתחו באש לכיווננו, ואנחנו, שהיינו ביתרון גובה, חילקתי גזרות אש והתחלנו להשיב אש. חלקם נהרגו, חלקם נפצעו, והשאר החלו לסגת ולברוח.

לפתע, שקט מוחלט השתרר למשך שלושים שניות, ואז נפתחה עלינו אש מנקודה נוספת, מכיפות רתק רחוקות יותר. שמענו את המקלעים, האש הלכה וגברה, ואנחנו המשכנו לירות. הקשר שלי היה קצת חשוף יותר, והם זיהו אותו וירו רק עליו. כשהגעתי אליו, הוא היה מכוון, וניסיתי להגיד לו 'אביב, סרוק את השטח, תנסה למצוא אותם', הוא הכניס את הראש לכוונות, ואז הודיע לי שחטף כדור בכתף. ראיתי בבירור שהם יורים רק עליו, והבנתי שאם לא אוציא אותו משם, הוא לא ישרוד. זחלתי לכיוונו, משכתי אותו לאחור והנחתי אותו בכפל קרקע. כשהתחלתי לשים עליו ווסט, הרגשתי פתאום שהיד שלי מתעופפת לאחור, ולא הצלחתי להחזיר אותה למקומה".

אור חטפה כדור בזרוע, אבל היא לא איבדה את עשתונותיה: "אם אני לא אתפקד עכשיו, הלוחמים שלי לא יידעו מה לעשות, כי אין מי שייתן להם פקודות. חששתי שמחבלים ינצלו את המצב ויתקרבו יותר". לאחר מכן כבר הגיעה תגבורת ובן יהודה הופנתה לקבלת טיפול. היא עברה שיקום ארוך ואל אף שהרופאים היו פסימיים היא חזרה לשירות. בשנת 2015 העניק מפקד פיקוד הדרום, האלוף סמי תורג'מן, צל"ש לאור בן יהודה על תפקודה באירוע

"לאחר השיקום, חזרתי לפקד על לוחמים בבה"ד 1, וביצעתי שלושה מחזורים רצופים. במחזור האחרון, כבר הייתי בהיריון בחודש שביעי עם ארז. במהלך הקורס, הקפדתי ללבוש מדים, ורק בסופו ירדתי לאזרחי. פתאום, ניגש אליי היכל, חבר טוב מהבית שהיה חניך שלי בצופים, וביקש לדבר איתי בצד. הוא אמר לי, 'תקשיבי, קצת הזנחת את עצמך בזמן האחרון'. עניתי לו, 'אני בחודש שביעי', והוא היה בהלם מוחלט. הוא לא הבין איך לא שם לב, ורץ לספר לכולם. הם לא הבינו איך עשיתי איתם את כל מה שעשיתי בזמן ההיריון.

לפקד את לוחמים בחודש שביעי

כך סיימתי את הקורס. בניגוד לקולגות שלי, נאלצתי לתזמן הכל בקפידה, במיוחד את מועד הלידה. תכננתי שארז ייוולד בדיוק כשאצא ללימודים. היום, החברים צוחקים על ארז שהוא כבר קצין, כי הוא עשה את כל קורס הקצינים בבטן שלי. בנוסף, יש לו גם תואר בחינוך וחברה, כי הוא עשה את כל התואר במכללה בקריית אונו. בהמשך, נולדו עוד ילדים.

רציתי תפקיד נוסף כדי לחזור לשטח, אבל אז נולדו התאומות. נאלצתי לבצע את שיחות הטלפון הכי קשות בחיי. בפעם הראשונה אולי הרגשתי שעקב היותי אישה אני מעכבת את עצמי. הרמתי טלפון למג"ד וביטלתי את הסיכום שלי כסגנית מפקד גדוד קרקל. הסברתי לו שאני לא יכולה להגיע כי יש לי תאומות, ואי אפשר לגדל אותן לבד. בסופו של דבר, מילאתי תפקיד במטה, בו הייתי אחראית על כל המיונים הפיזיים בצבא, כולל גיבושים ליחידות מיוחדות בוינגייט. גרתי ליד נתניה, חזרתי כל יום הביתה וגידלתי את הילדים. בהמשך, הפכתי לקצינת קישור, העוזרת של אלוף פיקוד מרכז, תמיר ידעי, שכיום הוא סגן הרמטכ"ל. עבדתי איתו שנתיים, ואז יצאתי לקורס מג"דים. בסיום הקורס, חזרתי הביתה לגדוד קרקל, למקום שבו גדלתי, עם הרבה חלומות ושאיפות. במשך שלושה חודשים מילאתי את תפקידי במלוא המרץ, ותהיתי מה עוד אני יכולה ורוצה לעשות בגדוד.

כך תפסה אותי השבת של השבעה באוקטובר 

ואז הגיעה תקופת החגים. בשישה באוקטובר כינסתי את כל הגדוד והזהרתי אותם: 'תקשיבו, מחר השבת האחרונה לפתיחת הציר. תהיו ערניים, כי תמיד בשבת הזו קורה משהו בגזרה שלנו'. כשאמרתי 'קורה משהו', התכוונתי להברחות אלימות, תאונות של מטיילים ודברים כאלה, אז צריך להיות חד וממוקד. למחרת, בשבעה באוקטובר, בשש בבוקר, כולנו כבר היינו על הגדר, מכינים את הגזרה למטיילים ופותחים צירים. כולם המתינו על הכיפה, ואני התחלתי לתת פקודות. ואז, בשש עשרים ותשע, שמעתי פיצוצים מעל הראש. לא הבנתי מה קורה. הרמתי טלפון לחמ"ל ושאלתי: 'תקשיבו, הבסיס של התותחנים הקרוב בטח יש להם אימון. מה הם השתגעו בשבת? אנחנו צריכים להכניס מטיילים'. הם ענו לי: 'אין שום אימון בשיבטה'. שניה אחר כך קיבלתי טלפון מהסמג"ד, שנמצא במוצב הכי צפוני של הגדוד, מוצב תנאים, 300 מטר מהיישובים בני נצרים, נווה ושלומית. היישובים האלה שייכים לעוטף עזה. הסמג"ד דיווח לי על נפילות בתוך המוצב ומחוצה לו. דמיינו את הסיטואציה: זה כמו שכולנו כאן, והילדים והנכדים שלנו בבית ספר, ואנחנו לא יכולים לעזור להם. כך הרגשתי, כשאני כאן, ויש לי לוחמים ולוחמות במוצב תנאים, חמישים קילומטר ממני, והם סופגים נפילות, ואני לא מבינה מה קורה. התחלתי לנסוע לעברם, לקחתי איתי את התאג"ד ליתר ביטחון, ושאלתי את הסמג"ד שתי שאלות: האם כולם בסדר? והאם השארת את הלוחמים בעמדות שמירה? הוא ענה לי: 'מה זאת אומרת, אנחנו במרחב מוגן?' עניתי לו: 'לא, לא, צאו החוצה, משהו מרגיש לי מוזר, כי הם אף פעם לא יורים על המוצב הזה'. האינסטינקט שלי אמר לי: 'תעלה את כל השומרים לעמדות',

לוקחת פיקוד 

ניסיתי להבין את המצב. הודעתי להם שאני בדרך אליהם. טלפון ראשון התקשרתי לברנש, חבר כמו אח, מג"ד סיירת נח"ל. גדלנו ביחד, עשינו את כל התפקידים והקורסים בצבא יחד. ביקשתי ממנו מידע אמין, כי הוא היה אחראי על מרחב כרם שלום, ממש על הגבול. הוא ענה שהוא בבית, אבל שיש ירי נרחב על כל העוטף, ושהוא בודק מה עם האנשים שלו. אחר כך התקשרתי לחטיבה דרומית, וקיבלתי דיווח שיש חשש לחדירת מחבלים, אבל בלי פרטים מדויקים. התחלתי בנסיעה, תוך שאני מנסה לקבל עדכונים כל הזמן. זה היה בערך רבע לשבע בבוקר."

"התאג"ד טיפל בפצועים בכרם שלום. הם דיווחו לי על נפילת רקטה ופצועים תאילנדים. הוריתי על הכנות לפקודות. בדיוק קבלנו סרטון של טנדר עם מחבלים בשדרות ולא היינו בטוחים אם זה אמיתי. חילקתי משימות ללוחמים והודעתי להם על ירי מכל עבר בעוטף וחשש לפשיטה במספר מוקדים. חילקתי להם משימות – כל אחת ליישוב אחר, להתחבר לרבש"צים, להגיע לנכסים חיוניים כמו בתי כנסת ולהודיע לתושבים להיכנס למרחבים מוגנים ולנעול את בתיהם. אחרי שבע דקות קיבלתי טלפון מחבר שדיווח על כיבוש מוצב סופה. התקשיתי לתפוס את זה, שאלתי אותו שלוש פעמים כדי לוודא ששמעתי נכון. נסעתי לשם זה השעון הורה על 07:34 ובדרך התעדכנתי מברנש על מחבלים במרחב. כשהגעתי, ראיתי 'אכזרית' פגועה ולוחמים פצועים. צוות התאג"ד שלי טיפל בהם, ובכך פונה באמצעות מסוק הפצוע הראשון מאבשלום. לפני שבועיים קיבלתי הודעה מאמא של אחד הלוחמים שהיה שם מחוץ לאכזרית. היא סיפרה לי שהוא השתחרר מבית חולים, שהוא בסדר, ושהוא ניצל בזכות התאג"ד והצוות הרפואי שלי. כל הלוחמים שהיו מחוץ לאכזרית נהרגו באותו יום, אבל אלו שבתוך האכזרית פונו במהירות.

נודע לי על מחבלים בעמדות שמירה במוצב. רצתי לשין ג'ימל, שם היו לוחמים פצועים וחסרי תחמושת. נתתי להם תחמושת. הם סיפרו לי על לוחמים לכודים בחדר האוכל ועל מחבלים שחסמו את הגישה. הם הסבירו לי על פתחים במוצב באמצעות גוגל מפות, וציינו את הפתח הראשי דרכו רכבים יכלו להיכנס, כיוון שהשאר היו בלתי נגישים."

"במקביל ללחימה, לא רחוק משם, מחבלים על אופנועים נעו על ציר 232, כנראה בדרכם ליתד. אולם, הם לא ידעו על שינוי תוואי הציר ומעקה ההפרדה באמצעו. כשהגיעו למעקה, נאלצו להרים את האופנועים כדי לעבור אותו. באותו רגע, טנקיסטית שחלפה שם זיהתה אותם וירתה פגז, ועצרה את ההתקפה. התזמון היה מדהים. בתוך הכאוס הנורא, לוחמת שהייתה לידי ליד מוצב סופה זיהתה מחבלים, כיוונה את הנשק והחלה לירות. היא הייתה כל כך רגועה, שרציתי לבדוק לה דופק. כששאלתי אותה איך היא כל כך רגועה, היא אמרה שהיא מרגישה כאילו זה תרגיל. היא הדחיקה את המציאות הקשה, שכנעה את עצמה שהאויב הזה מדומיין, ורק אחר כך הבינה את האמת המרה. ככה הם שרדו את זה".

בסיומו של הקרב הקשה התברר שהכוח קרקל של אור, שכלל 13 לוחמות שחיסלו בקרב הירואי בתוך מוצב סופה עשרות מחבלים, ובשיתוף פעולה עם לוחמי שייטת 13 ומסוק קרב מסייע, טיהרו את המוצב והציל עשרות חיילים. במקביל, כוח נוסף תחת פיקודה לכד 15 מחבלים במושב יתד, לאחר לחימה עיקשת וממושכת. הכוח עליו פיקדה אור מנע באזור זה פשיטה המונית של מחבלים אל ישובי העוטף.

לראשונה מאז קום המדינה 

מלחמת 'חרבות ברזל' סימנה נקודת מפנה, כששברה טבואים מושרשים בחברה הישראלית. לראשונה מאז קום המדינה, נשים נטלו חלק פעיל בלחימה בחזית, תוך שהן מוכיחות את יכולתן וחשיבותן בשדה הקרב. בנוסף, נרשם שינוי משמעותי בחקיקה, אשר השווה את זכויותיהם של אלמנים ואלמנות מקהילות חד-מיניות, ובכך צעד נוסף לעבר שוויון זכויות מלא.

"אם מישהו היה אומר לי לפני המלחמה שהלוחמות שלי ייכנסו לעזה ויתמרנו לצד הלוחמים, הייתי צוחקת לו בפנים. הרי תמיד טענו שנשים לא חוצות גבולות לחימה, שזה תפקיד לגברים בלבד. חודש לאחר תחילת המלחמה, קיבלתי טלפון וביקשו את הלוחמות שלי. כששאלתי מדוע, נאמר לי שהם זקוקים לנשים שיבדקו את הפלסטיניות העוברות במעברים, כדי להימנע ממגע לא נאות מצד הלוחמים. ככל שראיתי הצלחות, הרחבתי את הפעילות וכללתי צלפיות, רחפניות ותצפיתניות. היה כיף לשמוע ממג"ד בגבעתי שהבנות שלי מדהימות ושיבקש עוד. ואכן, עד לפני חודשיים, הגדוד שלי היה בתוך עזה. מאז תחילת הפסקת האש ועד פינוי הכוחות, נשארנו שם, במסדרון נצרים, רפיח וחאן יונס,."

דור הטיק טוק שהפך לדור הניצחון 

"אני שמחה, מאוד שמחה, שבתוך הסיטואציה המורכבת הזו, נשים רבות כל כך הביאו את עצמן לידי ביטוי. בתוך הכאוס המטורף הזה, יש כל כך הרבה נשים, לא רק מהצבא, אלא גם מכוחות הביטחון ומאזרחים, שתפקדו כתצפיתניות וגילו תושייה יוצאת דופן. אני שומעת על רחל מאופקים, על התצפיתניות, על הלוחמות שלי, ועל כל אחת שפעלה בגבורה כדי לעזור לנו לשרוד את היום הנורא הזה, הכישלון הצה"לי הגדול ביותר בתולדות המדינה. אבל בתוך האפלה הזו, צמחו פרחים קטנים, אנשים שפעלו ונתנו מענה".

לסיום אור חוזרת לימים הראשונים שבהם ראתה את הלוחמות שלה מגיעות לגדוד: "בתחילת התפקיד שלי, כשהסתובבתי בגדוד, הייתי תוהה לגבי 'דור הטיקטוק והסלפי', וזה קצת הרגיז אותי. נראה היה שהם עסוקים רק בעצמם ובמראה שלהם. אבל אז הם הוכיחו לי אחרת. הם שמו את עצמם בצד ועשו הכל, ועושים עדיין, למען המדינה, האזרחים, המשפחות, הבית. אם יש דור ניצחון, זה הדור הזה."

אפילוג 

אור היא סמל לדמותה של האישה הישראלית החדשה: לוחמת אמיצה, מפקדת מעוררת השראה, ואם מסורה. היא מייצגת דור של נשים שאינן מוכנות להתפשר על זהותן, ושדוחפות את הגבולות קדימה בכל תחום. סיפורה הוא תזכורת לכך שבשעות קשות, דווקא הנחישות, האומץ, והתושיה האנושית – הן אלו שמאפשרות לנו להתמודד עם אתגרים בלתי אפשריים