ביזוי הדגל והשואה: רשמים מתוך מופע המחאה השנוי במחלוקת של מעוז השמאל התלאביבי

"דראג נגד המלחמה" הוא מופע מתריס ועוכר שלווה שהתקיים ב"גדה השמאלית' וכלל בין היתר: 'שיר הג'נוסייד', קריעת דגל המדינה, הקרנת צילומי קונדס של חיילים מעזה ומופע אוננות לקול נאומו של ביבי

איתן אלחדז ברק

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי במופע יוצא דופן, שנראה כמו סצנה מתוך סרט קודר או יצירה אמנותית שנועדה לעורר תחושות חזקות. "מופע נגד המלחמה" שהתקיים ב"הגדה השמאלית", מועדון התנועה הקומוניסטית של חד"ש בתל אביב, היה אירוע שנוי במחלוקת, אשר הלך צעד נוסף מעבר לגבול שבין יצירת אמנות לפרובוקציה. את המופע הובילו אמני דראג, שבמהלך הערב הציגו מופעי בימוי חריגים, שלא השאירו מקום לאדישות.

ביזוי הדגל במהלך המופע


המופע החל עם ביזוי הדגל הישראלי: אחד האמנים קרע אותו בלייב, מאוחר יותר אמנית אחרת תלתה אותו על איבר מינה. במקביל הושמעו שירים שהשתמשו בזכר השואה כדי ליצור דימויים קשים, כמו "שיר האותיות", שהילדים בישראל מכירים, אך הפעם הוא לא כלל את המילים התמימות אליהם התרגלנו. במקום זאת, שמענו את השורות: "א' אושוויץ, ב' בירקנאו, ה' היטלר, וש' שואה אחת לשני עמים".

גם השיר "אין לך מה לדאוג" (תחתונים גופיות), הפך למופע סרקסטי בו האמן שר כשהוא עם תחתונים מסך צבוע אדום ובו מוקרנים תמונות שנאספו ברשת של חיילי צה"ל עורכים מעשי קונדס בפעילות בעזה – זו הייתה פרובוקציה לשמה.

האמנים של הערב לא חסכו בתסכול ובביקורת חד-צדדית על החברה הישראלית, תוך הצגת עמדות חד צדדיות מאוד בנוגע למלחמה. אחד האמנים, רוזה 1391, ביצעה שיר אידיש מרגש בשם "שריפה אחים שריפה", בלבוש כאפיה והקרנת דגל פלסטין. במהלך הביצוע, היא דיברה על מורשת האינטרנציונליזם ומהפכנים יהודים, תוך שהיא מציגה את מאבקם לשינוי עולמי. בעוד הקהל מהלל את המילים, קשה היה להתעלם מההצהרה הפוליטית הברורה שהפכה את המופע לאירוע פוליטי מובהק, עם קריאות מחאה נגד המלחמה (את חמאס הס מלהזכיר. הוא כעין 'פרח מוגן')

לאורך כל המופע, האווירה הייתה סוריאליסטית ופרוורטית, ולעיתים אף גלשה למחוזות האבסורד. אחד מאמני הדראג, שהופיע עם איפור גרוטסקי, לבש שדיים מלאכותיות והפשיל מכנסיים – את השאר אחסוך לכם, רק חבל שלא הודיעו מראש שיש להביא שקיות הקאה.

באחד הסשנים עלתה האמנית טוויינקרבל פונלט לבמה לביצוע פרובוקטיבי, בו חיקתה גבר מאונן, עם רקע של נאום נתניהו. כשהיא שרה את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פרנק, לא היה מדובר רק בשירה, אלא בהתרסה שמטרתה ליצור אי נוחות.


לבסוף, לאחר ביצוע השיר "טוב למות בעד ארצנו" מתוך הסרט "בלוז לחופש הגדול", הוקראה עדות מטרידה מעזה מתוך קטע שפורסם ב"הארץ" (שמידת המהימנות שלו מוטלת בספק), בו סיפרו חיילים על חוויותיהם בשדה הקרב. התיאורים על ה"קו הגופות" והמילים הקשות כמו "רוע טהור" ו"אין הנחות" היו דרמטיים וגרמו לי לזוז באי נוחות כמו גם 'שיר הג'נוסייד' אריק הרפז שכולל את המילים: "מיי פמילי ספורטינג אין ג'נוסייד"

ביקור במופע כזה מציב את הצופה במצב של סחרור רגשני, שבו עליו להתמודד עם שאלות מוסריות וערכיות. האם מדובר במופע אמנותי נועז ומעורר מחשבה, או בפרובוקציה בלתי מוסרית שנועדה להקצין ולתפוס כותרות? מתוך מה שראיתי הבנתי שמדובר במופע שנועד לזעזע את שומעיו ולהעביר את "תחושת הכאב והזעם", כפי שהצהירה המנחה הערבייה, כמו שחווים בימים אלו לא מעט בשמאל, במיוחד בשמאל הרדיקלי.

לסיכום: כל בוגר חוג קולנוע או ספרות יודע שהמתכון לסיפור טוב אינו הצגה קלישאתית של המציאות ושל הגיבורים – זה אולי היה מצופה מסופר ילדים, אך הקיטש המוסרי, הדמוניזציה בה מוצגת החברה הישראלית וחוסר המורכבות לא מעידים על תחכום או רצון להעביר מסר אמיתי. במקום זאת, המופע פונה לקהל ביתי וממוקד, ללא כוונה לפתוח דיון אמיתי או מעמיק.

הגדה השמאלית

 

 

 

תגובות

להשאיר תגובה