כשדיו שחור פוגש את אור הירח: השעון מראה שכבר אמצע הלילה. בסמטאות של דרום העיר חולף לו אדם, הקירות עטופים בדממה, ובתוך כל זה חבורת נשים נעה לאור פנסי הרחוב, חמושות בספריי צבע, ומכחולים. הן לא ונדליסטיות, הן משוררות רחוב, אמניות גרפיטי, שבאות להשאיר את חותמן, את נשמתן, על קירות העיר. הצטרפתי אליהן למסע לילי מרתק אל תוך עולמן היצירתי והחתרני, עולם של אמנות, מחאה וחברות אמיצה.
איתן אלחדז ברק
משיכות מכחול מדם הלב
אחת מורת דרך, השנייה עורכת תוכן, שלישית מוזיקאית ומנחת סדנאות כתיבה, כולן בין העשור השלישי לשישי בחייהן, אבל יש להן דבר אחד במשותף – בלילות, דרך הבילוי המועדפת עליהן היא כתיבה פיוטית על קירות העיר. הן משכיבות את הילדים לישון, שולחות מייל אחרון מהעבודה, לוקחות את תרסיסי הצבע, המכחולים, והמון תעוזה, ויוצאות אל הלילה. תכירו את 'אגודת משוררות הרחוב של תל אביב', שמוצאות מפלט לקשיים ולאתגרי היום יום בין קירות העיר. פגשתי אותן בדרום העיר בלילה קר במיוחד, וגיליתי איך כל משיכת מכחול היא מדם לבן השותת. אז עם הקירות היו יכולים לדבר, ככה הם היו נשמעים:
מיכל: זעקה אילמת אל קירות העיר
"כשמרגיש לי שיש הרבה מה לומר, שיש על מה לכעוס ולהתעצב, והיצירה ברחוב משחררת עבורי", משתפת מיכל דוד (39), מורת דרך נשואה ואם לשתי בנות. היא חשה ששירי הגרפיטי שלה מהווים במה לתחושות של אנשים שלא תמיד יודעים לבטא את עצמם, ודרך הטקסט או האיור הם מרגישים קתרזיס. מיכל התחילה ליצור ברחובות בתקופת הקורונה, עם משפטים קצרים, לרוב פוליטיים, וציורים של דמויות מהעולם היהודי. "יצרתי בתקופות שהיה לי קשה כאמא, על האמהות, מלחמה, מילואים, חטופים… דברים שאני זועקת אל הקיר". דוד חששה תחילה מתגובות של האנשים ברחוב, אך היא הופתעה לטובה: "קבלתי תגובות מחממות לב ומעודדות להמשיך. שתפו אותי איך היצירות ברחוב עוזרות להן בתקופה הזאת. אלו המפגשים שאני נוצרת בקרבי".
דינה: שירים שפורחים בין קירות אפרוריים
דינה שגב (59), נשואה ואם לשלוש בנות, נדלקה על אמנות הרחוב לפני 12 שנה. "היא פתחה בי עיניים חדשות, של התבוננות בעולם בתשומת לב אחרת, ושל יציאה מגבולות", היא אומרת. דינה מדריכה סיורי גרפיטי ומרצה על אמנות רחוב, ומגדירה את עצמה "משוררת רחוב". "השירים שלי 'צומחים' בין גבעולי פרחים, הנושאים קשורים בעולמות הנפש, ולפעמים מחוברים להתרחשויות אקטואליות", היא מסבירה. "בפעולת היצירה על הקירות יש מבחינתי המון חופש, תשוקה ושמחה, מה שעוזר לי להרגיש שהחיים הם 'מגרש משחקים'". בתחילת המלחמה, היא מספרת, "היה לי צורך להתחבר וליצור משהו משותף וגדול, כך יצרתי את 'קיר השירה הגדול' בפלורנטין". בעקבות כך, שגב ייסדה את "אגודת משוררות הרחוב", חבורה של נשים יוצרות שנפגשות ליצירה משותפת, לעיתים באישור ולעיתים בחשכת הלילה.
עדן: להשאיר חותם על העולם
"בשבילי להיות משוררת רחוב, זה להשמיע קול ולהעביר מסר במרחב הציבורי, גם אם זה כרוך בסיכון מסוים – לדעת שאני מעזה ועושה את זה לטובת האומנות, ובשל הצורך העז להשאיר חותם ולהצליח להשפיע על הסביבה", אומרת עדן בן ארי (37), נשואה, עורכת תוכן, מפיקה, סופרת ומשוררת. היא כותבת מאז ומתמיד, ומספרת ש"מפגש עם תמרה לילך מזומן גרם לי להבין את הקסם שיש בכתיבת שירים ברחוב". עדן מתארת רגע מכונן שבו שיר שכתבה על קיר הפך ויראלי ברשתות החברתיות: "וחודש אחר כך ראיתי שהוא קיבל חיים משל עצמו ברשתות. מאות שיתפו, וזה חימם לי את הלב לראות את התובנות האישיות שלי מקבלות חיים משל עצמן. הרגשתי שאני פחות לבד ככה".
תמרה: כשהמילים מצילות חיים
"הכתיבה ברחובות היא צעקה של הנפש", אומרת תמרה לילך מזומן (42), נשואה ואם לשניים, משוררת ('אור נקבוביות', 'פצע כוכב') וביבליותרפיסטית, שכותבת שירה על קירות מעל עשור. "מילים יוצאות החוצה על קירות זועקות 'אני קיימת'!". תמרה מאמינה ש"הכתיבה והמילים הצילו את חיי". החוויה של כתיבה על קירות, מסבירה מזומן, "מחברת אותי לחיים, החוויות של השנים הראשונות בהן אני מסתובבות ברחובות פלורנטין ומחפשת קיר להאחז בו הולכות איתי מאז".
סתיו: קסם של משפט, תפילה אל היקום
"מבחינתי אמנות רחוב היא האפשרות לקסמים, לאיזה משפט שיתפוס אותנו פתאום ביום שגרתי ויפתח לנו את הלב", משתפת סתיו (34), מוזיקאית, אמנית ספוקן וורד ומשוררת רחוב, שהתחילה לכתוב ברחובות לפני 7 שנים. "להיות משוררת רחוב זה לא לדעת אם למילים שלך יש ערך או לא, אנחנו לא רואות את הפידבק של אחרים, לטוב או לרע. זה לדבר ולקוות שמישהו שומע. ממש כמו תפילה. להיות משוררת רחוב זה לעשות חברות בדרך, חברות של לב ונפש ורוח. כאלה שגם להן הניצוץ הזה בעיניים של השיגעון והתמימות. האגודה המופלאה הזו. בפעם האחרונה שיצאנו יחד כתבתי ציטוט מתוך שיר חדש שלי – 'שימי לב ללב – ותראי מה קורה.' בקשה פשוטה המבקשת סבלנות ותשומת לב, מוכנות להפתעה. יקרה מה שיקרה. התחלנו לשיר יחד ולרקוד, באמצע הרחוב, 01:30 בלילה ואנחנו רוקדות ושרות ושמחות. מסתבר שזה משהו שיכול לקרות – כששמים לב ללב".
אחווה נשית: כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח..
הלילה הזה עם משוררות הרחוב של תל אביב היה חוויה מרתקת. צפיתי בהן יוצרות, משתפות, צוחקות ורוקדות ברחובות הריקים. הן חשפו בפני עולם שלם של יצירה נשית נועזת, חתרנית ומרגשת, שפורצת את גבולות המרחב הפרטי ומבקשת להדהד אל תוך הלבבות של העוברים והשבים. התשובה האם יש כוח לאמנות, למילים – מרוחה אי שם…..
