מחשבות על בדידות בתוך כל הרעש, על הצורך באהבה ועל הידלקות בין שכנים. הבמאי הזוכה בפסטיבל הקולנוע "צ'יינה פורטה 12" על הסרט והתסריט הטובים ביותר בראיון גלוי לב על הסיפור שמאחורי "בחורה עם מזלג בעולם של מרק", ועל הבחירה לארח בסרט את להקת הקולקטיב

"אני אוהב לכתוב דמויות נשיות כי אני אוהב להתחפש ולחפש את עצמי בתוך הדמות. באופן אירוני זה מקל עלי להשיל מסיכות מעל עצמי, ורציתי לספר סיפור על אשה שיש לה הרבה אהבה לתת ואין לה למי", מספר הבמאי יותם קניספל, שסרטו "בחורה עם מזלג בעולם של מרק" זכה בפרס הסרט והתסריט הטובים ביותר בפסטיבל "Cine Forte" ה-12, אירוע ההקרנות השנתי של המחלקה לקולנוע בפקולטה לאמנויות – המדרשה בבית ברל.

בסרט מככבים גילי בית הלחמי, הלל קפון ונוי קליימן, והוא קומדיה רומנטית מוזיקלית ועגמומית על מתופפת צעירה שנדלקת על השכן שלה. הסרט, שזכה לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ', צולם אצל קניספל בדירה ברחוב פרנקל בפלורנטין, ושאב את השראתו מהחיים עצמם.

עם הגב לרחוב

"גרתי במצפה רמון, וכשעברתי לתל אביב זה היה לסאבלט בפינה הכי רועשת בשוק לוינסקי: טריקות בסטות, צעקות, צפירות כל בוקר, הבדל מוחלט מהמדבר", מספר קניספל, "זה שיגע אותי. החסד היחיד בדירה הזו היתה בחורה מסתורית מהמרפסת ממול שכל הזמן קראה ספרים או ציירה עם הגב לרחוב. היא מאוד סקרנה אותי אבל לא היה לי אומץ להתחיל איתה. גם כשכן אזרתי אומץ וניסיתי לקרוא לה, היא אפילו לא שמעה. זה תסכל אותי, אבל התסכול הצית את המחשבה על בדידות בתוך כל הרעש, על הצורך באהבה, על הידלקות בין שכנים ובגלל שזה קומפקטי ונחמד לצלם בקומה גבוהה". 

קניספל מספר ש"אלו היו תחושות שהזדהיתי איתן בתוך הרעש בדירה ההיא. זו היתה נקודת המוצא. כשכתבתי את הדיאלוג של השיחה שהייתי רוצה לנהל עם השכנה, הרגשתי שזה תסריט שבא לי לראות לאן הוא ימשיך ואני אוהב ללכת בעקבות הסקרנות. הדמיון שירת ככלי בריחה מהמציאות. אני זוכר שהיה איזה לילה שכתבתי והצצתי מהחלון, וראיתי את השכנה יושבת לבדה וקוראת – עם הגב לרחוב, כמובן. הקסימה אותי המחשבה שהיא נמצאת שם, קוראת ספר, ולא יודעת שהיא חלק מעשיית סרט בלי לדעת על זה בכלל". 

בסרט שנולד לקניספל ואשר שבה את לב השופטים מגולם עירוב של סגנונות, מסרט מוזיקלי ועד קומדיה מדוכדכת. "רציתי שסרט הגמר שלי יהיה משהו שלא התנסיתי בו עדיין", הוא מסביר, "ונטיתי לכיוון של קומדיה מוזיקלית עגמומית כי אני אוהב את הז'אנר וחושב שאפשר לעשות בו טוויסטים כיפיים. הרבה יותר סולחים לך כשאתה מעקם קצת את חוקי ההיגיון ואפשר לשלב סגנונות. לא השליתי את עצמי שהסיפור של 'בחורה פוגשת בחור' הוא מקורי מדי, וברגע שהבנתי את זה והרפיתי מכך, זה אפשר לי להתמקד פחות במה אני מספר, ויותר באיך אני מספר את זה מעניין. אני אוהב מוזיקה ובעיקר מוזיקה בסרטים, אז היה לי חשוב לעשות סרט שהמוזיקליות בו היא חלק בלתי נפרד מהעלילה. אני כנראה ממש אוהב לעבוד עם מוזיקאים".

איך למעשה נוצר השיתוף פעולה עם הקולקטיב?

"חבר ובמאי מוכשר בשם נועם שרון, שכבר ביים להם שני קליפים, חיבר בינינו. הם היו בשלבי מיקס על האלבום שלהם וחיפשו במאים שיציעו להם קליפים. נועם חשב שהלהקה ואני יכולים להתאים. גילינו מהר שהוא צדק. התחברנו ישר ואהבתי את הדמואים ששמעתי. הם אהבו את הקאטים המוקדמים של 'בחורה עם מזלג בעולם של מרק' שבדיוק עבדתי עליו, והתחלנו לדבר איזה קליפ אביים להם. במקריות בסוף פגישה אמרתי שהיום העפתי לפח סצנה מהסרט. סיפרתי שזו סצנה שקצת 'פתחה סוגריים', קצת סיפרה סיפור משל עצמה, שהגיעה מעולם הסרט אבל לא היה לה מקום בו, אבל היא מצולמת ומשוחקת טוב אז אני חושב עליה כטיזר. הם היו סקרנים. כשראו ואהבו אותה, הבנתי שבאמת יהיה נחמד להפוך את הסצנה לטיזר שהוא גם קליפ. במזל יצא שגם היה להם באלבום שיר קצרצר באורך 42 שניות בשם 'Orange', שמהרגע ששמעתי אותו ידעתי שהוא יהיה קשור איכשהו לסרט. זה שיר שהרים מאוד להנחתה בעריכה וגם כשיר, משמש סוג של טיזר לאלבום שלהם בעיני. העבודה על הטיזר-קליפ הזה היתה כמו ללעוס מסטיק. כמה משמרות זריזות, וסצנת דיאלוג של ארבע דקות הצטמצמה לדקת קליפ אחת שמשותפת לכולנו. בסופו של דבר הרווח היה הדדי – הם קיבלו קליפ ואני קיבלתי טיזר".

 

"יוצר חייב לשאול את עצמו 'למה?' בכל יום"

הלימודים במחלקה לקולנוע בפקולטה לאמנויות – המדרשה בבית ברל סייעו ליותם קניספל להקיף את עצמו בעת עשיית הסרט באנשי קולנוע שהוא מתחבר אליהם גם בפן האישי וגם בזה המקצועי. "הדבר הכי טוב שיצא לי מהלימודים זה הצוות שאיתי", הוא מעיד, "למדתי בכיתה קטנה, אורגנית, מגוונת, עם אגו על שלל גווניו ולקחיו, אבל גם עם תמיכה וסולידריות כשצריך. הם מכירים אותי לעומק. תמיד ראיתי אותנו כמו להקה שפשוט מחליפה תפקידים מדי פעם. בכל פעם מישהו אחר על הבס. זה לימד אותי גם להיות פחות קונטרול פריק ולסמוך על כישרונות של אחרים, שזה תחום שאני עדיין נאבק בו ביום-יום. המחלקה לקולנוע בבית ברל היא בוטיקית, מלוכדת ותומכת, לא אומרים בה 'לא', שואלים בה רק 'למה?'. ויוצר חייב לשאול את עצמו 'למה?' בכל יום".

מה עוד למדת בבית ברל?

"הערבות ההדדית שם מורגשת מאוד. זה מקום שהוא ההיפך ממנוכר, ואחד הדברים שלמדתי שם זה להתמודד עם תסכולים, כמו למשל שקולנוע זה 70 אחוז לוגיסטיקה ו-30 אחוז אמנות. למדתי בברל אפילו להכיל וליהנות מהלוגיסטיקה ולמצוא, או לכל הפחות לחפש, את היצירתיות שבה. מעבר לכך, גם נשאלתי שם בידי המרצים שאלות חשובות. בתור יוצר צעיר, פוחז ויומרני, הם גרמו לי לבחון את עצמי הרבה פעמים ותמיד בצורה בונה. בקיצור, למדתי להתווכח בלי להישמע טיפש".

איך אתה מרגיש עם הזכייה בפסטיבל?

"הדבר העיקרי שניסיוני לימד אותי על פסטיבלים הוא שאין בהם חוקיות. ראיתי סרטים מצוינים שלא התקבלו לפסטיבלים, וסרטים בינוניים ומטה שזכו בהם. זה תחום כאוטי כמעט כמו כל תחומי האמנות, ולכן חשוב גם לא לתלות בזה תקוות, רק לקוות לטוב ולצפות לרע. אני עוד לא יודע באילו פסטיבלים 'בחורה עם מזלג' יוקרן כי הוא עוד לא הוגש, הרגע סיימנו את העבודה עליו. סרטי הקצרים הקודמים הוקרנו ביותר מ-60 פסטיבלים ברחבי העולם – 'טיפה', סרט שנה ב' שלי על ילדה שמתמודדת עם מחזור ראשון, הוקרן בלמעלה מ-45 פסטיבלים בעולם וזכה בכשישה פרסים. 'במבינה', שהיה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלי שכתבתי, ביימתי וערכתי בסיציליה בסדנה שאליה נשלחתי מטעם המחלקה, השתתף בכ-15 פסטיבלים והוליד לי כמה שיתופי פעולה מקצועיים יפים".

עשור מהיום, איפה נמצא אותך?

"עוד עשר שנים מעכשיו אני כנראה עדיין אגלגל כבלים בסוף יום צילום. מקווה שזה יהיה בהפקה שלי כבמאי".

ומה עם פרנסה?

"כיום אני מתפרנס מעריכה של פיצ'ר בשם 'חיוך' בבימויו של גנאדי קוצ'וק – קומדיה עגמומית וערמומית שכיף לי לשחק איתה, ואני גם מביים ועורך קליפים, מלמד בבית ברל קורס 'צפייה ביקורתית', והתסריט של הסרט הבא כבר כתוב, לא מוזיקלי הפעם. אני מחפש את המפיקים הנכונים עבורו".

תגובות

להשאיר תגובה